אני מיודד היטב עם אירופה. בגדול, מדובר ביבשת נימוסית ואסתטית, שמורכבת מהשילוש הקדוש של רחוב עם בתי קפה, כיכר עם מזרקה וקתדרלה שחייבים להיכנס אליה. לא משנה אם אתה בפראג, לונדון, מדריד או בודפשט, אתה חייב להיכנס לקתדרלה ולשתות קפה בכיכר עם היונים מול מגדל השעון שנשרף במלחמה. עכשיו הגיע הזמן שאירופה תכיר אותי.
איבדתי את הרצון לרצות ולשמח את אלה שלא מחבבים אותי, לאהוב את מי שלא אוהב אותי, ולחייך לאלה שתמיד מסתובבים עם פרצוף צנע ללא אנטנה.
יש לי בעיה עם אנשים שלא מסוגלים לתת מחמאה או מילת עידוד. הייתי כזה, למדתי להשתנות. הגזמות משעממות אותי, ויש לי קושי לקבל אנשים שלא אוהבים חיות או לא שומעים מוזיקה. מעל הכל אין לי סבלנות לשני דברים: אנשים שלא ראויים לסבלנות שלי, ואינטרנט עם פחות מ–100 מגה.
אז אירופה היקרה, תודה על החיבוק המאוחר. אך אהיה אזרח שלך רק בשלט רחוק. אמשיך לבקר מדי פעם בכיכר ובקתדרלה שחייבים להיכנס אליה. את האזרחות התאמצתי להוציא בעיקר בשביל הילדים. אם ירצו, ילמדו שם ויעבדו שם. אם יתעקשו, יעברו לשם. יש ימים שבהם אני חושב שהמדינה שלנו הסתערה על מדרון תלול ועושה הכל כדי להגיע למטה כמה שיותר מהר. זה מבהיל, אבל זה לפחות שלנו.
התרעות פיקוד העורף