פגשתי את השותפות שלה. ארבע בנות מתוקות, כל אחת מעולם אחר ומסגנון אחר. בנות שנקלעו לחיים משותפים תוך כדי שירות למען המדינה. "הייתי רוצה שלזכרה כל אחת ואחד יעשו זאת מדי פעם עם הקרובים להם או הסובבים אותם. זה מקרב מאוד ומלמד לחיות בהכרת הטוב", סיפרה אחת מהן. אחרת אמרה בכאב שביום האחרון שבו דיברו התגלגלה השיחה לחתונות, ואורי, שתמיד הייתה מחוברת לטבע, אמרה שהייתה רוצה להתחתן ביער. הצטמררתי לשמוע. "מי היה מאמין שהיא תסיים את חייה בצורה כל כך אכזרית במקום שאותו היא אהבה כל כך", הוסיפה.
הרצח הנתעב של אורי ז"ל זעזע מדינה שלמה. אורי השאירה אחריה מעגלים שונים ורחבים של כאב עמוק אצל אנשים שלא הכירו אותה. ביתה התמלא באלפי מנחמים שהגיעו באוטובוסים מכל רחבי הארץ. בתוך שבוע אחד קמו עשרות יוזמות לזכרה, ובהן מפעלי צדקה, אירועי תפילה, טיולים ושירים, ובוודאי יש יוזמות נוספות שטרם נחשפתי אליהן.
אורי נגעה בלבבות של קהל כה גדול, מפני שהיה בה אור גדול וזורח שהתנפץ לאלפי רסיסים. כל מי שהכיר אותה בימי חייה, כולל אנשים מבוגרים, אמר שלמד ממנה משהו. מהבגרות שלה, מהכנות שלה, מהעומק שבה - כפי שגם עולה מהשיר שמצאו במחברת השירים שלה, שיר של נשמה גבוהה ונדירה. אם כבר נתקלתם בו השבוע, כדאי לקרוא אותו שוב, והפעם לאט:
# # #
הדמות התנ"כית שעל פי המדרש פעלה למען "עולם של שלום" היא אהרן הכהן, שעליו אמר הלל: "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הברִיות ומקרבן לתורה".
ההוראות המפורטות להכנת בגדי הכהונה שלו מופיעות בפרשת השבוע "תצַוה". בין בגדיו של אותו איש של שלום היה החושן שאותו נשא, שהיה משובץ תריסר אבנים טובות. כל אחת מהן גרמה לשמו של אחד משבטי ישראל לזהור בצבע משלו, בלי לטשטש את ההבדלים - להפך, לתת להבדלים מקום.
בדיוק כך עשתה אורי. חיפוש השלום שלה - גם בתוכה וגם עם הסביבה - הביא אותה לחפש את נקודת האור שבכל אחד. בפיוט הנפלא "אודה לָאל לֵבב חוקר" משולה השורה השלישית מבין ארבע השורות בחושן לזוהר הנשמה עצמו: "שימו לב על הנשמה / לֶשֶם שְבו ואחלמה / ואורה כאור החמה / שבעתיים כאור בוקר". וכשאבן יקרה מסוגה של האבן שהניח הקב"ה על השם "אורי אנסבכר" מפסיקה לזהור בנסיבות כל כך מבעיתות, זה דורש מאיתנו לעצור ולהזדעזע.
# # #
תכונות של שלום ולימוד זכות על כל אדם הן נאצלות, אבל אסור להתבלבל: כאשר אנחנו עוסקים במחבלים צמאי דם עלינו להכיר גם בתכונות כמו קנאות וקנאה. לא מתוך פורקן יצרים חלילה, אלא מתוך אכפתיות וחוסר אדישות. אסור לנו להגיע למצב המסוכן של קהות חושים. אלי ויזל אמר פעם שההפך מאהבה איננו לא שנאה אלא אדישות. האם אנחנו שם? אני מרגישה שאסור היה לנו להמשיך בחיינו באדישות מסוימת אחרי כל רצח שהיה בתקופה האחרונה. אבל הפעם, אולי בזכות אורי והזעזוע שרבים חוו לאחריו, נצליח לשנות כיוון.
המערכת הביטחונית עושה הרבה מאוד כדי להניח ידיה על המחבלים באופן מעורר הערכה, אבל אז לצערנו מגיעה המערכת המשפטית ובאופן מביש מביאה לרמיסת הכבוד הלאומי שלנו.
המחבל הנתעב יזכה עכשיו על חשבון כולנו לעורכי דין מהסנגוריה הציבורית (מה ששמעתם), שיוכלו לטעון שהוא לא היה שפוי בעת הרצח (כי מי שפוי לעשות כזה דבר). הם יוכלו לטעון שזה היה פשע מגדרי, כפי שאמרה בחוצפתה ח"כ עאידה תומא סלימאן (כאילו הוא לא יכול היה למצוא נשים בחברון כדי לעשות את הפשע המגדרי שלו, וכאילו הוא לא נעצר בעבר לאחר שאיים לרצוח יהודים). ואז, כשירצו להרוס את ביתו לאות הרתעה למחבלים פוטנציאליים אחרים, יקבל בג"ץ עתירות מטעם ארגוני זכויות אדם שכל עניינם הוא לא להגן על אדם באשר הוא אדם, אלא על אדם באשר הוא בן משפחתו של מחבל. בג"ץ ימנע את הרס בית המחבל או לכל היותר יתיר הרס כירורגי של החדר של המחבל.
אל לנו להמשיך כך. מדינת ישראל, גם אזרחיה ובעיקר ממשלתה, צריכים להתעורר מהאדישות. השקט הפעם הוא רפש. הגיע הזמן להשיב את הכבוד הלאומי, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".
התרעות פיקוד העורף