אני עובר לשבת על יד לוי, עושה לו כבוד עם ערק 40% וקפה שחור, ומבקש לשמוע ממנו איך הוא משחיל את המתשש שדופק לו את הדירה. לוי אומר שכבר סיפר את הסיפור איזה שלוש־ארבע פעמים, אבל אם אני מזמין אותו לעוד ערק, הוא נותן לי את הסיפור האורגינל. לוי מקבל עוד ערק, משחק בחתיכת עץ בשיניים ומשמיע קולות כאילו יש לו קן ציפורים בפה.
"עטפתי הפלטה בשמיכה ועוד שמיכה, שאף אחד לא יראה מה יש לי ביד. לקחתי את מושון הסבל עם התלת–אופניים, הבאתי את הפלטה לבית ושמתי מתחת החלון שממנו קופצים התששים האיבני–אל–שארמיט, ועשיתי חושבים".
לוי נראה דך דך. "ספר אתה", הוא אומר לזקן עם קסקט על הראש. הזקן מכעכע בגרון, "וואלה, לוי לא בא לקפה שבוע. חשבנו אולי הבן אדם הלך, אולי בזבזו אותו, אנא עארף? באנו אליו החברים לבית, נכנסנו בשקט, ראינו הוא יושב על המיטה, לא מגולח, מעשן ושותה מהבקבוק בלי תיווך של כוס. על הרצפה היו בקבוקי ערק ריקים, ביד לוי החזיק תמונה של הנכד שלו צדוק. ראה אותנו, התחיל לדבר: 'איזה צדוק זה היה איבני–אל–שארמיט. כל מה היה מבקש היה מקבל, היה לו עיניים גדולות כמו עיניים של פרה, החיים שלי הייתי נותן לכלב הזה. ככה עשה לי בושה. וואלה, אם הוא יוצא חי מהבית חולים, באלוהים אני הורג אותו'".
התרעות פיקוד העורף