האבסורד בהתלהמות הולך אפילו שלב נוסף. שנים מתריסים נגד אומנים ויוצרים בישראל שהם שותקים ולא מביעים את דעתם כי רק הכסף מעניין אותם. ואז, כשהם אומרים משהו, סותמים להם את הפה ומבטלים את דעתם כלא רלוונטית, בהסתמכות על הטיעון שמדובר רק באומנים. זה קורה, אגב, בשני צדי המתרס. כשאריאל זילבר יצא נגד ההתנתקות, לעגו לו וטענו שהשתגע. כשיאיר גרבוז נשא נאום חריף בכיכר, הדירו ומחקו אותו. אז מה רוצים בעצם? נדמה לי שבעיקר אוהבים לקלל ולגדף בציון, ואם אפשר לטנף על אדם מפורסם, אז השמחה כפולה ומכופלת.
בפועל זה מעט אבסורדי: היו תוכניות שגרפו פרסים, כשבפועל הם זכו באחוזי רייטינג בודדים. זה אומר שמעשית כמעט אף אחד לא ראה אותן חוץ מחברי האקדמיה. אם הם צפו בכלל. והיו גם התבטאויות פוליטיות, שכמו תמיד באירוע הזה נשמעו בוטות, גמלוניות ועוררו אי־נחת בקרב חלק מהקהל, מה שהבליט בעיני שוב את האלגנטיות של רותם סלע והעוצמה של הדברים שכתבה.
שעות ארוכות עיניה נשואות לצעצוע ובמהלכן היא ממתיקה איתו סודות כמוסים בהברות תינוקיות, תוך שרגליה מקפצות באושר. תמונות מאוירות של פיל וחילזון שעניינו אותה בעבר ואפילו דובי מקסים ונעים למגע לא מסיטים את תשומת לבה, ורק המונולוג שלה עם החיה הארקטית מתמשך.
התרעות פיקוד העורף