אי אפשר לא להרגיש בבית בלונדון. ואם להתנתק מהסוגיות הפוליטיות, מהאנטישמיות הגואה, מדוכני ה"המרה" האסלאמיים, שמשכנעים אנשים לקחת בחינם עותק של הקוראן ומהחיים בעידן הטרור העולמי המודרני - לונדון עדיין שומרת על קסמה, בפרט בעיני מי שמגיע מסיר הלחץ שנקרא ישראל. באמת שניסיתי לחפש איפה "התקלקלה" העיר, כמו שהזהירו אותי, ולא מצאתי. אם כבר, אנחנו איבדנו את עצמנו בביצה המקומית, שאת הריח שעולה ממנה כבר אי אפשר להריח.
אחרי יומיים לא התאפקתי ופתחתי את הטוויטר כדי לבדוק מה חדש. הבנתי שראיינו את שרה נתניהו ושהיו קסאמים, ושעדיין כולם שונאים את כולם ולא מהססים גם לומר את זה, אפילו גיליתי תגובת נאצה שמישהו השאיר לי על הטור הקודם, ובסך הכל כתבתי על ביקור בבית אבות. אז החזרתי את הטלפון למצב טיסה ויצאתי לסיבוב באוקספורד. אם כבר מקללים אותי, אני מעדיפה שיעשו את זה בחיוך מזויף.
התרעות פיקוד העורף