הפעם, קוראים נכבדים, נדבר על האביב. אלא שמאחר שמדובר בנושא שמחובר לצד הנשי שלו קצת יותר מדי בשביל טור גברי כשלנו, נעשה זאת בעזרת דימוי קשוח במיוחד: הסרט "במבי". אחת הסצינות החשובות בסרט נפתחת ביום הראשון של האביב.
המעצבנים יותר, רובם סובלים משמאלנות ממארת, יפגינו כיסופים דווקא לחורף: הם ידברו בעיניים מצועפות על הכמיהה לטיפות הגשם הנוקשות על החלון, נעלי בית משובצות של המגפר וסוודר מהוה. כאילו נתקע עולם הדימויים שלהם באמצע שנות ה–70, לפני המהפך, כשהיו עוד חילונים אשכנזים בירושלים והברנז'ה עוד הייתה בוהמה. אצל אלה קיים תת–ז'אנר מעצבן אפילו יותר, שמדבר על הסתיו במונחים פריזאיים, שעלי שלכת גורמים לו להתרוממות רוח ושתמיד רוצה לעשות סרט, רצוי על רומן לסבי בין פלסטינית לבת–עקיבא, משהו שאולי יקבל מימון מאיזו קרן שתאפשר לו לברבר את עצמו לדעת בבתי קפה במרכז תל אביב למשך 30 השנים הבאות.
התרעות פיקוד העורף