קומבאיה, אלי

אין לי זיכרון מובהק וממוקד ממצב הרוח בגוש דן. התגוררנו בכפר המכביה ברמת חן, השכונה שבה גדלתי, שזה היה בערך מקום עם אווירה וטמפרטורה נפשית של בית הבראה הסתדרותי משנות ה–60 על מדרונות הכרמל, רק עם המבורגר וג'ין–טוניק. תעודת הזהות שלי נשארה אצל מי שילדי מכרו לו את המכונית האחרונה שהייתה לנו. קרפדה גדולה ושטוחה מבית פונטיאק. הייתי עסוק מדי בשחזור אירועים וראיון אנשים מחייו של אדם מכדי להשגיח בניואנסים חברתיים ופוליטיים. במקום לסגור פערים בערב מול הטלוויזיה כמקובל, קרסתי מולה שדוד בסוף יום צילומים ונרדמתי.

ההחלטה לא להצביע הבשילה אצלי במהלך הביקור. מתישהו שמתי לב שחמש השנים שחלפו מאז עזבתי את ישראל השאירו אותי מעוניין וחרד לגורלה אך לא מצויד במידע ובכלים הנחוצים לנתח את מצבה. זו הייתה השנה הראשונה של נשיאות אובמה באמריקה, וכמי שכבר עשה את המעבר המנטלי, הייתי שיכור מחדוות מנצחים. קורה שהטובים נבחרים.

אינני זוכר סחף גדול מדי, וודאי לא צונאמי, להדיח את נתניהו. כיסי ההתנגדות הרגילים של השמאל רתחו ובעבעו, אבל לא היה דם במים ולא עמד ריח חמוץ באוויר. כמובן שהיה נחמד אילו היה נתניהו הולך הביתה, אבל אף אחד מחברי לא היה מוכן להיהרג על זה. למחרת הבחירות נשמעה אנחת האכזבה הרגילה והמוכרת מחוגים מסוימים, אבל אנשים שבו לשגרת חייהם. אף אחד מכ–40 האנשים שראיינתי על אדם לא התנדב לשיחה על המצב ולא הביע דעה פוליטית. אולי משום שאדם לא חי על קו השבר הפוליטי ולא דיבר או כתב על העדפתו האישית.

עשר שנים הן ים של זמן לא לבקר במקום שבו נולדת. זה זמן המושיב אותך ביציע וירטואלי, הופך אותך לצופה מן הצד בספורט תחרותי ומי שמופתע מעוצמת הרגשות, מהקיטוב הפוליטי והדתי ומהנכונות לרדת לאשפתות. זה נעשה כה סמיך ולא נעים, עד שאפילו מטוויטר - שם שיחקתי כמה שנים בענייני השעה - פרשתי. לפעמים מה שאתה רואה זה צואה שפגעה במאוורר. אין לזה שם אחר. ועדיין יש מדור לכתוב, אף שהנטייה האינסטינקטיבית היא להיעדר לשבוע. אם תכתוב דבר מה עקרוני על המתרחש באמריקה, אף אחד לא יקרא ובצדק. אם תכתוב על הבחירות בישראל - מה לך ולצוללות, מניות, גרמניה, מצרים וקרובי משפחה. אפשרות שלישית, לא ממש נעימה ולא נטיית לבי הטבעית, היא להיות ליצן חצר. מישהו שחובט בסירים ריקים בתקווה שהם נשמעים כמו התופים של רינגו. אלה מקרים שבהם אני תמיד בורח למוזיקה.

דואטים מוזיקליים הם בעיני סוג מפואר של רוק ידידותי. יוצרים שחוברים לרגע נדיר לאחד כוחות וכישרונות בשירותה של מטרה טובה. כל מה שבחירות הן לא. נכון שהכל כרגע דליק ויצרי, אבל חשוב להסכים שמאות דואטים ראויים נותרו מחוץ לרשימה האישית שלי. אין מקום. במקביל נעשה מאמץ להעלות פלייליסט של הדואטים הנזכרים פה בטוויטר ובפייסבוק לפחות.

***

Homeward Bound - פול סיימון וג'ורג' הריסון. 1976, השנה השנייה שלי באמריקה, "סאטרדיי נייט לייב" עם הצוות המקורי. האורחים המוזיקליים היו הדבר האמיתי. הרעיון לצוות את הריסון וסיימון נחשב בעיני הברקה גם אחרי 40 שנה. אולי משום ששניהם היו כה טובים בגיטרה אקוסטית.