חברות הביטוח פיתחו נוסחאות לחשב את הסיכון לחייו של אדם לפי אורחותיו, ואת התועלת הכלכלית שצפויה ממנו. גם אנחנו בחיינו מנהלים באופן מתמיד סיכונים. יש בינינו נועזים יותר ונועזים פחות, אבל ספק אם יש מי שירכוש ביטוח כנגד כל סיכון אפשרי.
זה נכון גם לגבי חברות מסחריות. רובן ישלמו פרמיה שתגן עליהם מפני סיכונים סבירים. מעטות, כמו החברה שמפעילה את טורניר הטניס בווימבלדון, רכשו מראש ביטוח נגד מגיפה. לאחר הופעת הסארס ב־2003 קנתה חברת "מועדון טניס הדשא של אנגליה" ביטוח נגד מגיפות בעלות של מיליון וחצי פאונד בשנה.
בהשקעה של עוד 3 מיליארד שקל ניתן היה להאריך ולשפר את חייהם של אלפי ישראלים. אבל המדינה בוחרת שלא, וזו זכותה. עכשיו הסכום הזה נראה מגוחך. עד כה הקרבנו 180 מיליארד שקל במאבק בקורונה - 80 מיליארד בהשקעה ישירה של הממשלה ו־100 מיליארד באובדן תוצר, והסכום הזה ילך ויתפח. יהיה מחיר להשקעה הזאת. כבר עכשיו ברור שמהמשבר הזה אנחנו נצא מדינה ענייה יותר, עם אזרחים עניים יותר. האם תהיה נקודה שבה נאמר: עד כאן?
צריך להבין שאת המחיר האסטרונומי הזה אנחנו משלמים רק כדי "להשטיח את העקומה" - כלומר לעכב את התפשטות המחלה. הסגר וצעדי המנע לא יקטינו את מספר הנדבקים בקורונה, אלא רק יפזרו אותם לאורך זמן כדי לא להעמיס על בתי החולים. לבסוף יידבקו במחלה אותו מספר אנשים, עם או בלי ההסגר והמחיר הכלכלי.
אסור לשגות במחשבה שאת המחיר משלמת כרגע "המדינה". מתוך האימה שאחזה בה, משכנה ישראל בחודשיים האחרונים את העתיד שלנו ושל ילדינו. כשזה יסתיים - יהיה לנו פחות חינוך, פחות ביטחון, וכנראה שגם פחות בריאות. פשוט לא יהיה כסף.
לעומת זאת, אומר הרופא, אם תיקחו אותו להתגורר אצלכם ותטפלו בו בסביבת המשפחה - ההתדרדרות במצבו תואט והוא יהיה מאושר. כמה משפחות יסכימו להקריב את הנוחות האישית ואת איכות החיים שלהם בעבור הסיכוי להאריך את חיי הסבא?
בעבר, ברור היה שזקן יבלה את אחרית ימיו עם בני משפחתו. אבל התרבות המערבית הסוגדת לנעורים משתדלת להרחיק מפניה את הזקנה ומשכנת אותה במוסדות רחוקים מהעין ומהלב.
את המוות הבלתי נמנע, שבעבר נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, אנחנו מנסים להדחיק. אם נחליף את הסבא מהדוגמה הקודמת בנער שהוא חולה סופני - סביר שרוב המשפחות היו מעדיפות לסעוד אותו בחיקן. זקנה זה כבר משהו שרבים מעדיפים להימנע מקרבתו. אם כך - הרי שלכל חיים יש מחיר.
המחלה הזאת דורשת מאיתנו עכשיו להשקיע בזקנים שלנו, לשלם מחיר כדי להגן עליהם. היא מאלצת אותנו להתמודד עם שאלות על ערכם של חיים: האם חייו של בן 80 שווים פחות או יותר מחייו של בן 20? מהי פרמיית הביטוח שאנחנו מוכנים לשלם כדי להקטין את הסיכון של חיי אחרים או של חיינו שלנו?
לעולם לא נוכל לדעת כמה אנשים הצלנו בזכות הפרמיה ששילמנו, אבל כן נדע כמה אנשים הקרבנו לתבהלת הקורונה. לפני שאנחנו ממשיכים להקריב, צריך לעצור ולהגדיר לעצמנו את היעד: מהו המחיר שאנחנו מוכנים להמשיך ולשלם ואיזו רמת סיכון אנחנו מוכנים לקחת. לפי ההתנהגות של הרבה ישראלים בחג האחרון, נדמה שהם כבר עשו לעצמם את החשבון הזה.
התרעות פיקוד העורף