באחרונה, לרגל מלאת 20 שנה לנסיגה מרצועת הביטחון, מלאו ערוצי התקשורת חומרים מסכמים על המלחמה ההיא. הבון טון היה איזה מטומטמים היינו. חבל רק שההמשך מחויב המציאות של היינו מטומטמים היה אמור להיות - ונשארנו כאלה. מדובר באותו דפוס התנהגות, וכל אדם סביר מבין שאותו טמטום, עיוורון ופוליטיקה פחדנית מנהלים את הממשלה גם כיום.
זה אחר זה התייצבו באולפנים בימים האחרונים מרואייני ופרשני אותן שנות מלחמה באזור הביטחון – רובם ככולם הודו בטמטומם, וזה יהיה גם גורלם של אלו הנלחמים כיום בחמאס, חיזבאללה, הרשות הפלסטינית וסוריה.
המלחמה באזור הביטחון הייתה החטא בעקבות פשע מלחמת לבנון ב־82'. האחראים הם מנחם בגין ואריק שרון כמי שפתחו במלחמת לבנון הראשונה, וממשיכיהם שמעון פרס, יצחק שמיר, יצחק רבין ובנימין נתניהו, כך עד אהוד ברק ששלף את צה"ל באבחת ברק.
לשמאלנים שבחבורה, רבין ופרס, היה תירוץ שאמר אנחנו הולכים להסדר עם הפלסטינים ולא יכולים לעשות זאת מעמדת חולשה של נכנעים לחיזבאללה. שמיר לא נסוג משום שמדינת ישראל שלו לא נסוגה. למה? ככה. נתניהו־קדנציה ראשונה לא נסוג מפני שנסיגה היא חולשה ואריק שרון ארב לו אי שם במרכז הליכוד.
מה שסייע אז כהיום לגרור מלחמה מיותרת היו המבצעים המיוחדים. עמירם לוין, שהיה הגנרל הבכיר שיצא בגלוי נגד השהייה ברצועת הביטחון, ניהל כאלוף פיקוד צפון מבצעי גרילה אינטנסיביים נגד הגרילה החיזבלאית. זה יצר את הרושם שאנחנו מנצחים במלחמה הזו ושיחק לידי ממשלה שלא היה לה את האומץ לסגת רק כדי לא לאבד תדמית עוצמתית.
במקום לחשוש מתוצאות טרגיות של מדיניות שאין לה סיכוי בשום חזית, נתניהו יודע כיום שמצב חירום קבוע ומלחמות מטומטמות הן הצ'אנס שלו לשרוד רצף של כישלונות צבאיים, פוליטיים ואישיים. ביציאה מלבנון גנץ היה אוגדונר. היום הוא שר ביטחון. נראה אם החכים מאז.
התרעות פיקוד העורף