"את סומעת?”, מִרפק אותי חברי הצעיר. קטנטן, מתוק וחכם. “סומעת?”, משך במכנסיי. “בואי נחצה את הכביס”. “למה שנחצה את הכביש?”, שאלתי. העיניים המחייכות שלו התכווצו מבעד לזגוגיות המשקפיים. “מה קרה?”, רכנתי אליו בלחישה. “יס פה סוטרים!”. עכשיו כבר הייתי משוכנעת שהוא מבוהל. חברי הקטן, אני חשה צורך לציין, הוא בן להורים שומרי חוק ונכד לסבים וסבתות שומרי חוק. “שוטרים?”, שאלתי, והוא המשיך בהנהונו הנמרץ. “שלא ישימו אותנו בבית הכלא”, אמר. עכשיו ידידי הקטן כבר התכווץ ממש.
פתאום הוא לא נראה לי בן שבע. הוא נראה לי הרבה יותר קטן. בינתיים השוטרים התקדמו לעברנו. עמדתי מול השוטרים ואחזתי בידו. האחיזה של כף היד הקטנה שלו הפכה ללפיתה מיוזעת. “שלום שוטרים”, אמרתי, “נכון שהתפקיד שלכם זה לשמור עלינו?”, אבל הם היו עסוקים בדיון שכלל את השאלה אם אפשר עדיין למצוא ארטיק קופיקו או שהוא נעלם מהמקפיאים. “הם עסוקים”, לחשתי לו בחיוך. “נשאל פעם אחרת”.
“אבל ראיתי סוטרים מרביצים ברחוב”, אמר לי המתוק הזה נטול השי”ן. רציתי להגיד לו שמה פתאום, הרי תפקיד השוטרים הוא להגן עלינו, אבל זיכרוני משך אותי לערב המשונה ההוא, כששוטרים הוזעקו למוקד בילוי בירושלים, אחרי שאחד הבליינים התפרע. איתרע מזלו, ואחד ממנהלי המקום מצוי היטב ב־MMA, שזה, איך אגיד, אמנויות לחימה משולבות שיכולות להכריע גם ממותה בקריז.
מהבליין המתפרע לא נותר הרבה אחרי שהוכרע בידיו. הוא היה מוטל על הרצפה ואני ניגשתי אליו. אחרי כמה דקות הוזעקו מד”א ושוטרים, ומניידת משטרה זלגו שלושה. החובש ניסה לבדוק מה מצבו, אבל לשוטרים היה דחוף לעשות דבר אחר. להפוך את הרחוב לזירה. אחד גמור מול שלושה. ניסיתי להתערב. “את מפריעה לי! את נגעת בי!”, צעק עליי שוטר אחד מהשלושה ושפשף את הזרוע שלו. אנשים עמדו מסביב ולא אמרו מילה. י’ הובל למעצר. אחר כך, לחשו לי: “עזבי, מי רוצה להתעסק עם המשטרה”.
השבוע התגלגל אליי סרטון של עוד בליין שהשתין בסמטה בירושלים. לא בסדר, ויש אפילו חוק ברור, אבל הלא בסדר הזה, והתגובה ההיסטרית שלו נוכח השוטרים שתפסו אותו בעיצומה של השקיה בלתי חוקית של הרחוב, הובילו אותו לעשות שטות מוחלטת שנגמרה במפגש אישי עם טייזר. הסרטונים האלה, נרצה או לא נרצה, מגיעים אל הילדים שלנו והופכים לפחד מוחשי מפני מי שאמורים להגן עליהם. אין פה כבוד כלפי השוטרים. יש פה בעיקר בוז ובהלה. ואם לא סרטונים, הם שומעים את הדיבורים על אלימות כלפי אזרחים. זה זן אחד. בינתיים, אנשי מקצוע טובים, אכפתיים וערכיים, צריכים להתמודד עם האשפה שמשאירים אחריהם קולגות מזן אחר. אחר לגמרי.
אז שיהיה ברור: לא הבאנו לעולם ילדים בשביל שהם יפחדו ממישהו, בוודאי ממי שאמור להגן עליהם ביום יום. עובדי ציבור, מטרתם לשרת את הציבור ולא לנצל את כוחם להתעמר בו או למצוא בציבור מקום לפרוק את התסכולים והכעסים שלהם. ולא, שוטרות ושוטרים, רק אל תנסו לעבוד על שיפור התדמית. שום נייר צלופן ורדרד לא באמת יתקן את השיבוש הזה, שמחלחל אל הילדים שלנו. עבדו על תיקון המהות והגישה. יש לכם הרבה עבודה.
לגו דוטס של “אילנית" יבוא ושיווק צעצועים, מגיל 5 ומעלה; מחירים לדוגמה: 40 שקלים לערכת צמיד קטנה, 140 שקלים לערכת מגה־צמיד
התרעות פיקוד העורף