הוא עמד באמצע הרחוב עם הבן הקטן שלו, חמוד עם תספורת פליימוביל. ממרחק כמה צעדים זה נראה כאילו הוא מנהל קטטה עם ארגזים שסירבו להתקפל. "שוב עוברים", הוא אמר לי במבט מיואש. "שוב עוברים", חזר אחר מילותיו הפליימוביל החמוד וגלגל עיניים תוך גרירת ארגז. לפעמים שיחות מתחילות מהאמצע. בלי דברי נימוסים, בלי מה נשמע־מה קורה־מה המצב. "כן, את מחשבת נכון. עברנו לכאן לפני שנה וקצת. עכשיו מצאנו דירה אחרת". רציתי לשאול אם היו נזילות או שהקירות התחילו להיסדק ולהתפורר, אבל החמוד הקטן הקדים אותי. "את יודעת שהשכנים שלנו רשעים?".
שכנים רשעים זכיתי להכיר. ניקח לדוגמה את שלווה, שם בדוי, שגרה בקומת הקרקע בבניין חדש שהיה אז בלב אתר בנייה. יומיים אחרי שעברנו לשם, עם תינוק בן שנתיים וחצי ועוד אחד ברחם, היא ניצבה על מפתן דלתנו והודיעה בנימוס שהם עושים על האש ושאני מתבקשת להוריד את הכביסה מהחבל, "כדי שהיא לא תסריח", צחקה. אף על פי שהצחוק שלה הזכיר לי קצת את אלימלך זורקין, הודיתי לה על ההתחשבות ועל האכפתיות, חייכתי ואמרתי לה "לבריאות". לא העליתי בדעתי שהיא בעצם מבשרת על פתיחת עונת העל האש. אצל שלווה, כך גילינו, כל ערב עשו מנגל בגינה, והרי על האש לא עובר טוב בגרון בלי מוזיקת טראנס בווליום שיא, ומוזיקת טראנס בווליום שיא שמרעיד את הבניין לא עוברת בתאים בלי הרבה אלכוהול, החברות והחברים של הבנים שלה. ככה, לילה אחר לילה. "יאללה, תשחררי!", היה צועק לי הבן שלה מעבר לדלת, כשהייתי מבקשת באינטרקום קצת, רק קצת להנמיך. לא היה עם מי לדבר.
השכנים האחרים פחדו מהם פחד מוות. זה הפך למסע של דווקא, ששיאו היה כשהבן שלה תפס אומץ והגיע אלינו הביתה, כדי, נדמה לי שזה היה הניסוח המדויק: "לדפוק לך מכות, יא זבל". בצר לי נסעתי למשטרה להגיש תלונה. בתחנה קידם את פנינו שוטר מבוגר עם הבעה מיואשת. "עזבי", לחש לי, "חבל עלייך. תשמרי על עצמך ועל התינוק בבטן. לא יצא מזה כלום. סכסוכי שכנים יש בטונות. תשמעי לי, תעשי איתם סולחה או תעברו דירה. רוב התלונות נסגרות מחוסר עניין לציבור". עכשיו, אני מאוד אוהבת את הציבור, אבל הניסוח הזה תמיד הרגיז אותי. מה אכפת לי, שעוברת התעללות על ידי השכנים, ממידת העניין שמגלה בזה הציבור? ואם כבר – למה לציבור לא אכפת? תמצאו לי אחד שלא נתקל מעולם בשכן זדוני או בסיפור של אחד ממקורביו על שכן זדוני.
"כמה אני יכולה כבר עם הסדרות האלה? אני מתכוונת גם לספרים וגם לטלוויזיה! משעמם לי!”, הלינה נ’ בת ה־10, ואני, הדודה של המתנות, שלפתי בתגובה את “הספר הגדול של משחקי הנייר”, לכל המשפחה. בתוך אריזה מושכת עין מחכים 12 משחקים מוכרים לצד חדשים: אסטרטגיה, מחשבה, זריזות ואוצר מילים, כמו “נחשו מי”, “ארץ/עיר”, “ציור מתוך צורה”, “להצחיק ליצן” ועוד.
הוצאת מטר. מחיר: 74 שקלים
התרעות פיקוד העורף