השבת האחרונה הייתה ציון דרך. בבלפור התכנסו אלפים רבים, כך גם בתל אביב ובאין ספור צמתים וגשרים ברחבי הארץ. את המחאה הזאת לא ניתן לעצור. המנגינה הזאת לא תיפסק. נתניהו מבין זאת. אין מי שמסוגל לחוש את הרחשים העדינים ביותר של הלכי הרוח בציבור טוב ממנו. הוא יודע שהמפגינים אינם שמאל, ימין, אנרכיסטים או סתם מטורפים. הם מיטב הנוער שלנו, אלה שבמשך שנים התלוננו כי הם מסוגרים בענייניהם, מנותקים ממה שקורה במדינה, בחברה, בפוליטיקה. אז זהו - לא עוד. הצעירים התעוררו.
ההפגנות הללו לא נולדו בגלל הקורונה, ומי שמאמין כי שינוי בדפוס ההתנהלות בנושא המגיפה ימית את המחאה - איננו מבין דבר. המחאה הזו לא תמות ולא תירגע. הצעירים לא יישארו בבתים. עבודה לרובם גם כך אין. הם ימשיכו להפגין עד שביבי ילך ואיתו אשתו ההזויה ובנו המטורלל, ובלפור, הבית והמושג, יתנקו עד שיגיע מי שיימצא ראוי להחליף אותם.
המחאה הזאת הבשילה במשך תקופה ארוכה. היא התחילה בתחושת המיאוס הגוברת אצל רבים לנוכח היעדר אופק של תקווה ועתיד שיבטיח לדור הצעיר קיום ראוי וחיים באווירה של שלום, כולל סיום הסכסוכים האזוריים בכלל ועם הפלסטינים בפרט, שמאסנו בניסיון להידבר איתם ולנסות לכונן עמם שלום של אמת.
הציבור איבד את הסבלנות נוכח ההזנחה הפושעת של מגזרים שונים שקובעים את איכות ואורח חיינו. הכישלון בניהול הקורונה משקף לא רק חוסר אונים, חוסר יכולת לקבל החלטות מאוזנות בתנאים של חוסר ודאות, חוסר קור רוח, סבלנות, איפוק - הוא בראש וראשונה נובע מהזנחת מערכת הבריאות בעשור האחרון: היעדר תשתית אקדמית להכשרת רופאים במספר הדרוש למדינה בעלת 9 מיליון תושבים, מחסור חמור בתקנים במערכת האשפוז, צמצום תקציבים ובזבוז כספים משווע במגזרים שאפשר לחסוך בהם. האפליה המשוועת של רופאים צעירים, של אחיות, של עובדי מינהל ומשק במערכת הבריאות הציבורית - כל אלה יצרו מצב של חוסר אונים והולידו את הכישלון בניהול מגיפת הקורונה, נוסף כמובן להפקרות ולפאניקה של ההנהגה הבכירה, ובעיקר מצד ראש הממשלה.
אנחנו, המבוגרים, המנוסים, שראינו כבר כל כך הרבה במשך העשורים האחרונים, זלזלנו בצעירים. חשבנו שהם אדישים, שלא אכפת להם. לנו, המתבוננים ממרחק מסוים, שלא נושאים כרגע באחריות לניהול ענייני המדינה - יש אולי, בדגש על אולי, הפריבילגיה לא להבין, לחשוב שהצעירים שלנו לא ממש קשובים ולא ממש מעורבים. אך אלה שעליהם מוטלת האחריות המהותית לקבל החלטות גורליות ולנווט את הדרך שבה מתנהלת המדינה - גם הם לא הבינו. הם חשבו שהצעירים הללו - כמו ניר אדן, מאבטחו לשעבר של ראש הממשלה, שכתב: "אני מאלו שאתה ועוד רבים קראו להם מלח הארץ, נו מאלה שעשו צבא, מאלה שקברו חברים, מאלה שהלכו אחריך על עיוור" - הם סתם אדישים.
ביבי יודע את האמת. הוא רוצה עימות בין המפגינים לבין המשטרה, והוא מקווה שהעימות הזה יהיה אלים ואולי אפילו מדמם. זו ההזדמנות היחידה שיש לו לעצור את המחאה לפני שהעוצמה שלה תעיף אותו מבלפור. המשטרה שלנו היא חלק מהעם והיא איננה להוטה להגיע לעימותים עם מפגינים. אך השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, מונה בדיוק בשביל העימות הזה. הוא ידחוף את המפקדים וילחץ את היחידות וידרבן את הלוחמים, ובסוף, באיזשהו מקום - בלפור, כיכר רבין, באחד מהגשרים או הצמתים ההומים - יקרה משהו בלתי צפוי, או נכון יותר בלתי רצוי. שוטר יגזים באלימות, מפגין יגיב באופן מופרז, ובסוף יישפך דם ויהיו פצועים של ממש, או אפילו חס וחלילה יותר מכך.
זה מה שביבי מייחל לו. כשזה יקרה, יופעלו תוכניות החירום, יוצאו צווים וייאסרו ההפגנות והתהלוכות. התשתית המשפטית מוכנה, ההפגנות הולכות ומחריפות, ההוראות למשטרה כבר ניתנו. ייתכן שזה יקרה השבוע, אולי בשבוע הבא. אז צריך יהיה רק להוציא צווי חירום, שהכנסת כבר נתנה להם אישור.
אבל ההפגנות יימשכו. העימותים יחריפו. האלימות תגבר - עד שביבי יברח. בהתחלה הוא יסתתר בקיסריה. אחר כך אולי במקום אחר. אולי במעמקי ים, מין מקום אפל שמיועד לקלוט מנהיגים בשעת צרה. אבל את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
התרעות פיקוד העורף