מה שנכון לפיקאסו נכון גם למישורי - כל ציור צריך שם

נניח שהייתי צייר, והייתי רוצה להקדיש ציור לפרשת דיר יאסין. אותו כפר במבואות ירושלים שנכבש ב־1948 בידי לוחמי אצ"ל ולח"י, ואשר הערבים העלילו כי נרצחו בו למעלה מ־250 אזרחים, גם נשים וילדים. גם עלילה מזעזעת זו תרמה לבריחה של מאות אלפי הפליטים הערבים בתש"ח. נניח שהייתי מצייר כפר הרוס, שיירת פליטים מתרחקת, ובין גלי החורבות של הכפר הייתי כותב: "מוות לערבים". אולי לא במפורש ובעברית, אלא באותיות ערביות הפוכות.

אני מניח כי ברגע שמבקר חד עין היה מפענח את המסר, היה מתחולל כאן מחול שדים. גם אם היו בין המחוללים כאלו התומכים בחופש הביטוי ובחירות האומנותית - הקריאה "הגזענית" לא הייתה עוברת בשתיקה. המוזיאון שהיה מציג אותה (בהנחה מופרכת שהיה נמצא מוזיאון שהיה רוצה להציג את יצירותיי) היה ממהר להסירה. מכריז כי לא היה מודע למסר הגזעני. ולא היה עוזר לי לו הייתי מסביר כי מדובר בפרפראזה על קריאות קרב ששמעו הערבים בכפר, או דימו לשמוע, ומדובר בכלל ביצירה אנטי־מלחמתית. לא היו מאמינים לי.

אבל לו הייתה התמונה נקראת "דיר יאסין", היה ברור לכל כי הצייר השמאלני זכאי לחופש ביטוי. וגם כוונתו האמיתית הייתה ברורה. הסערה לא הייתה מתחוללת כלל.

אני מתייחס כמובן לציורו של האומן יעקב מישורי שהיה תלוי על אחד מכתליו של המרכז הרפואי מדיקה תל אביב. ציור צבעוני גדול ממדים, שבו משולבת, בעברית ובאותיות ענק הפוכות, הכתובת "מוות ליהודים". מישהו נתקל בציור והזדעזע. פנה לעובדת המוסד ושמע כי הציור תלוי שם כבר למעלה משנה, והוא חלק מאוסף פרטי של משפחת בארנבוים, מבעלי המרכז הרפואי, וכששאל אם שמה לב לכתובת "מוות ליהודים", ענתה שזו אומנות מדהימה. זה חופש הביטוי.

המזועזע פנה ליואב אליאסי, "הצל", שהעלה את הסיפור בצירוף התמונה לפייסבוק שלו וכתב: "מי צריך אויבים מבחוץ כשאנו האויבים הכי גדולים של עצמנו?", וסיים בהבטחה למדיקה - "צפו לתגובה קשה!".

וזו לא איחרה לבוא. 14 אלף "לייקים" ואלפי שיתופים. רבים מהמזועזעים פנו למרכז הרפואי. וזה מיהר להסיר את התמונה ופרסם את התגובה (הראויה) הבאה: "הציור שהוצג במסדרונות בית החולים צויר לזכר קורבנות השואה ומטרתו אחת — הצגת תקומתו וניצחונו של העם היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה. האומן, בן לניצולת שואה, מעביר ביצירתו את עוצמת העם היהודי ותחושותיה של אמו מליל הבדולח. הדרך שבה הוצגה היצירה ברשת היא הפוכה לחלוטין וצר לנו על כך... לאור תגובות ותחושות שהגיעו אלינו, הוחלט על החלפת היצירה באחרת. אנו מתנצלים אם רגשותיו של מישהו נפגעו. זו בטח לא הייתה כוונתנו".

אינני מכיר את האומן יעקב מישורי. אינני מפקפק לרגע בכך שאמו שראתה בעיניה את מוראות ליל הבדולח אכן סיפרה לו את הזוועות שעברו עליה בגרמניה. קשה לי להבין את דרך הביטוי האומנותית, כי מי שרוצה לצטט את הקריאות "מוות ליהודים" אולי היה מיטיב לעשות זאת לו היה כותב אותן בשפת המקור וכפי שנכתבו ססמאות הרצח הללו על הקירות בגרמניה, ולא בעברית ובמהופך. אלא שאינני בא להתווכח עם דרך ביטוי אומנותית.

ב"הארץ" התפרסמה מיד רשימתה של טל ניב, שהזדעזעה עמוקות מהתגובה של פרנסי המרכז הרפואי ש"נכנעו לטרור־השפה של אליאסי" והסירו את התמונה. הסרת התמונה בעיניה היא "רגע שקשור מאין כמותו לעלייתו הנמשכת של הפאשיזם בישראל, שהרי לאורך ההיסטוריה פאשיסטים לסוגיהם שונאים אומנות מופשטת או קונספטואלית ומעדיפים אומנות ריאליסטית מבחינת אופני ההבעה, וחסודה מבחינת המסרים שלה".

שבתי והתבוננתי בתמונה. היא אכן מופשטת. אבל הכתובת "מוות ליהודים" היא קונקרטית לחלוטין. גם אם התמונה "תלויה במהופך". כתובת הפוכה מכריחה את המתבונן להעמיק ולנסות לפענח. וכשציור כזה מופשט ומנותק מההקשר שבו נוצר - נותרת ברורה רק הקריאה לרצח יהודים. ממש כמו שתמונת כפר ערבי הרוס עם כתובת "מוות לערבים" הייתה גורמת לזעזוע עמוק בקרב מבקרי האומנות והקהל, שלא היו מסכימים בוודאי להסתפק בהסברים בדיעבד על כוונת הצייר. הם היו רואים דווקא בציור כזה חלק מגל פאשיסטי עכור. ולא חלילה בהסרתו ובגניזתו.

התגובה האוטומטית לטיעון כזה היא "זה ממש לא דומה". אבל הכל כמובן בעיני המתבונן. וראוי גם לשאול: האם מופרך ומעוות לחלוטין לחשוב שיהודי יקרא לרצח יהודים בישראל? והרי כבר ראינו יהודים התומכים, בדיבור או במעשים, באויב הערבי. וקוראים במפורש לרצח מתנחלים, למשל.