מה שטוב לגוש קטיף לא טוב למחאות במשכן הכנסת

אור לי"ב בתמוז תשס"ה, 18 ביולי 2005, צעדנו מציון קבר הבבא סאלי בנתיבות לעבר כפר מימון. הירח היה כמעט מלא. ולאורו ראינו משני צדי הכביש צלליות של אלפי חיילים. בשרשרת צפופה. הלכנו בין שני טורי החיילים שנשלחו לשם כדי למנוע הסתערות אפשרית של רבבות הצועדים אל עבר גדרות גוש קטיף. ידעתי שאלו חיילים שלנו. של צה"ל. אבל זה היה מחזה נורא.

30 אלף איש היינו שם, על פי הערכת המשטרה. רבבות נוספים נעצרו במחסומים שפרסה המשטרה, מקריית שמונה ועד באר שבע. מחסומים שנועדו למנוע הגעת אוטובוסים עמוסי מפגינים "כתומים" שבאו למחות נגד ההתנתקות. ראש הממשלה שרון הורה למשטרה ולצה"ל לא לאפשר לנו להגיע לגוש קטיף. כדי שלא ייאלצו לעצור אותנו על הגדרות - העדיף רב ניצב קראדי "להגדיל ראש" ולמנוע מאזרחים שסומנו מראש כ"כתומים" אפילו לצאת לדרך. אוטובוסים הוחרמו. מכוניות פרטיות הורדו מהכבישים.

רק מעטים, מעטים מדי מאבירי זכויות האזרח של השמאל, מחו על הפרת זכות המחאה וההפגנה (וזכור לטוב הסופר סמי מיכאל). רק מעטים, שקולם בקושי נשמע - מחו נגד השימוש שנעשה בחיילי צה"ל לעצור אזרחים מפגינים בתוך תחומי מדינת ישראל. בג"ץ נדרש לשאלה זו ומצא שעל פי סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, החוק הראשון של מדינת ישראל שחוקקה מועצת המדינה הזמנית, שפורסם מיד אחרי הכרזת המדינה, אפשר להפעיל את הצבא נגד אזרחים בכל מקום במדינה, כי כתוב בו: "הממשלה הזמנית רשאית להקים כוחות מזוינים, ביבשה, בים ובאוויר, אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה, ולשם השגת יעדיה הביטחוניים־לאומיים". נו, מה יותר "יעד לאומי" מאשר לגרש מתנחלים מגוש קטיף?

כ־50 אלף חיילים גויסו למבצע גירוש המתנחלים מחבל עזה וצפון השומרון. במשך שלושה חודשים הם עברו "הכנה מנטלית" לאפשרות שיצטרכו להתעמת עם נשים וילדים, זקנים וטף, לתלוש אותם מבתיהם, להעמיס אותם על אוטובוסים ולגרש אותם מבתיהם.

ובכן: בג"ץ בפרשנותו לחוק התיר לממשלה להשתמש בחיילי צה"ל נגד אזרחים. בכל מקום במדינה. גם היום, כדי לאכוף סגר.

# # #

כאשר חתמו בשנת 1976 נשיא המדינה אפרים קציר וראש הממשלה יצחק רבין על חוק יסוד "הצבא", הם הקפידו להגדיר היטב את מהותו של הצבא: צה"ל הוא צבאה של המדינה. הם הגדירו את כפיפותו של הצבא, את תפקידי הרמטכ"ל, את חובת השירות והגיוס, וגם קבעו כי אסור להקים או לקיים כוח מזוין מחוץ לצה"ל. רק דבר אחד לא עשו: הם לא הגדירו מה תפקידיו של הצבא ולמה הוא נועד.

בימי ההתנתקות חשבתי כי הצבא נועד אך ורק למלחמה באויבי מדינת ישראל ולהגנת אזרחיה. כפי שכתוב במסמך "רוח צה"ל". אבל ראש הממשלה שרון חשב אחרת. וכדי לבצע את תוכניתו - לא היסס לרגע להפעיל צבא נגד אזרחים בתחומי המדינה. וכמובן זכה לחותמת בג"ץ על כשרות פעולותיו.

מי שטען באותם ימים כי פקודה לחיילים לעצור מפגינים או לגרש אזרחים מבתיהם היא פקודה בלתי חוקית בעליל, וקרא לחיילים לסרב פקודה - הואשם בהמרדה.

לכן הגשתי ערב ההתנתקות הצעת חוק אשר קבעה כי ייעוד הצבא הוא הגנה על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה. אכיפת חוק וסדר מול אזרחים ישראלים בתחומי המדינה ובתחומי יהודה שומרון וחבל עזה צריכה להיות מוטלת רק על משטרת ישראל (שוטר מתנדב לשירות ויכול להתפטר ממנו. חייל בשירות חובה אינו יכול לעשות זאת). הצעת החוק גם קבעה שאם יתעורר צורך מיוחד לחרוג מההוראות הללו למשימות שאינן קשורות ישירות בביטחון המדינה - תוכל הכנסת ברוב של 80 חבריה לאשר פעולה כזו.

הכנסת הדפה בבוז את הצעתי: הליכוד היה אז נתון בידי שרון, ורבים מחבריו תמכו בהתנתקות. האופוזיציה משמאל - העבודה ומרצ - רצתה בכל נפשה ומאודה בהתנתקות, ולכן מחלה על עקרונותיה, והסירה את החוק המוצדק הזה מסדר היום.

# # #

יש אומנם בעיניי הבדל מהותי בין מניעת הפגנה פוליטית נגד ההתנתקות, שהרסה את חייהם של אלפי מתיישבים והמיטה עלינו את אסון מדינת חמאס בעזה, ובין הפגנה פוליטית נגד הסגר שבא להציל את עם ישראל מהמגיפה. המשך ההתקהלויות: בבתי הכנסת, בשווקים, בהפגנות ובבתי הקפה - ממיט עלינו מוות. כאן ועכשיו, ולא על פי התסריט ההזוי של שרון, שהבטיח שיפור במצבה הביטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל אם ניסוג מעזה. הבטחות חלולות שהתרסקו מול המציאות העזתית.