השבוע החולף התאפיין בתחושה נוראית שאין מאחורי הסגר היגיון מוסבר, חשיבה וחמלה. כך סגירת נמל התעופה מנימוקים של "שוויוניות בין בעלי יכולות למעוטי יכולת", כפי שטענה ראש שירותי הבריאות, משל הפך נתניהו לגדול הקומוניסטים בשעה שבנו יאיר מכלה זעמו בקיבוצניקים ומכנה אותם קומוניסטים ועוד כינויי גנאי שהנייר (שלי לפחות) לא סובל. בלט גם חוסר החמלה כלפי העיר אילת, שיכולה בקלות להידמות ליוון או לקפריסין, כדי לשמר את פרנסתה ועתידה, וכלפי העסקים הקטנים שיכולים לפעול כמו חנויות מכולת, פיצוציות, ירקניות, מאפיות ועוד.
התחושה היא שאין ממש הנהלה ואין דירקטוריון שמפקח על ההנהלה. אני יודע שהסגר בעיקרון הוא מחויב המציאות, אבל היה צריך להכניס בו היגיון, הערכת מצב והפקת לקחים מהירה, בנוסף להגברה משמעותית של ההסברה ותיאום ציפיות במתכונת של "גל פתוח" של הממשלה כלפי הציבור.
אבל אני מתאמץ לשמור על אופטימיות ויודע שנעבור את זה, כי העם שלנו עדיין חזק וממושמע ממנהיגיו וכי אנחנו תאבי חיים. השאלה היא מה יישאר מאיתנו כחברה וכדמוקרטיה ביום שאחרי. מי יוביל, ואיך ננהל את השלב המתחייב של התיקון, הפיוס והאחדות? לפנינו עוד לפחות שלוש־ארבע שנים קשות ומאתגרות בתחום הבריאות, הכלכלה והחברה, ובדרך שבה אנו מתנהלים כעת - זה יהיה קשה.
אמון הציבור במשטרת ישראל כיום הינו עניין קריטי, שכן למרות מספר תקלות המשטרה משמשת גם כמשמר הדמוקרטיה, והיא מאפשרת לקיים את החוק ואת החלטות היועץ המשפטי בתחום ההפגנות תחת המגבלות. וזאת בדיוק הסיבה לכך שהמשטרה חייבת לתחקר ולתקן ולהפיק לקחים מאירועי האלימות הלא מוסברים דוגמת מוצאי השבת שעברה בתל אביב וביום שלמחרת בריכוזים חרדיים בבני ברק ובירושלים.
לצד שני אלה, בנט, תלמיד חרוץ עם תכונות מולדות של מנהיגות ויכולת לדבר עם הציבור בגובה העיניים, זיהה את המשבר הקורונה כהזדמנות הגדולה שלו. הוא למד מהטוב ביותר - מנתניהו. ביחד הם זיהו את משבר המנהיגות ואת חוסר האמון הציבורי בממשלתו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, וביחד הם יזמו וניהלו את "מחאת המילואימניקים" נגד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ.
הוא יודע גם שהמספרים המחמיאים הם דווקא שמרחיקים וירחיקו אותו מבחירות ומבלפור, והוא מבין שנתניהו ובני ביתו יעדיפו בכל רגע נתון את בני גנץ על פניו, ולכן יש להעריך נכון לעכשיו כי ממשלת האחדות הזו תאריך ימים.
ועכשיו, אם יורשה לי לערוך עבורכם סיור וירטואלי קצר במוחו הקודח של נתניהו, זהו היעד הפוליטי הבא שלו - שיתנהל כנראה במקביל למשפטו: כיצד לשכנע את גנץ לוותר על הרוטציה ולהסתפק במעמדו כשר ביטחון וכראש ממשלה חליפי, בנימוק שחלופת הבחירות אומנם גרועה לנתניהו אך גרועה שבעתיים לגנץ.
איתן היה האיש שהמליץ לרבין למנותי ליועצו לתקשורת, ועל כך אהיה אסיר תודה לו לעד. שנים התבוננתי עליו, הן כעיתונאי והן כיועץ תקשורת, על דרך החשיבה, על זוויות המבט, על תכנון מהלכים תקשורתיים, על ניהול משברים ועל יכולת נדירה לכתוב נאום היסטורי בטוש עבה בתוך דקות.
איתן אהב את צה"ל ואת מפקדיו עד מאוד. הוא אהב את המדינה והתפעל מבניה. הוא נשא את השכול הכבד בישראל על גבו. לא פעם סיפר לי כי מאות הפעמים שבהן נשלח על ידי עיתונו להתדפק על דלתותיהן של משפחות שאיבדו את יקיריהן עיצבו גם את אופיו וקיבלו ביטוי בכל נאום ומאמר שכתב.
לפני כשנה, כשכבר היה חולה וחלש, דיברתי בפניו בפורום מצומצם באירוע שערך לכבודו עיתונו, "ידיעות אחרונות". אמרתי לו עד כמה אני אוהב, מעריך ואסיר תודה. שעות לאחר מכן הוא התקשר אליי ובקולו החלש אמר לי כי התרגש מדבריי. ואני הזלתי דמעה.
תודה לך, איתן. אתה מצטרף כעת לרעייתך גילה ז"ל ולחברך הטוב זאב שיף, ואני בטוח שגם שם למעלה תמצאו שדות קרב, תהליכי שלום ונושא לספר חדש.
שלום, חבר. עצוב לי מאוד.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף