עזבתי אתכם בשבוע שעבר כשאני עומדת בפתחו של בית העלמין בכפר שמריהו לבדי עם שני ארגזים מלאים בעציצים, פרחים בשלל סוגים וצבעים, ופרפרים מפלסטיק מחוברים למקלות קטנים שאפשר לתקוע בכל אדמה, רכה כקשה. עמדתי וחייכתי. זה לא מראה שגרתי, חיוך בבית עלמין, ומי יחייך למראה אנשים שגוועו ואינם? ובכל זאת, ידעתי כי בראשית תקופת הקורונה הארורה הזו, שאז, באזור חודש מרץ, לא היה ניתן להבחין בסופה (ספק אם היום ניתן), חיפשתי כל דבר שייתן ללבי קצת נחמה מכך שאף עובר לא בא אל רחמי, שאין תחושת בית בדירה שאליה עברנו, שהדאגות הכלכליות מהדהדות מעט, ובעיקר, מהמשפט שאותו אמרו בעלי הדירה החדשים שלנו, כשראו את השיפוץ האדיר שגור, אהובי, עשה בדירה (“נגיע לגשר ונעבור אותו") - משפט שנתן לי להרגיש שיש פה משהו.
שומרות על הגור
בין כל הקשיים, האתגרים והחלומות שעדיין לא מומשו, אני יודעת שאני, הקטנטונת שבדרך ואורנה ז”ל נגשים את כל משאלותיו של בעלי היקר. חלק שני
התרעות פיקוד העורף