הימים המביישים האלה מחזירים אותי לאחת מיצירות השטוּת החכמות בקולנוע

משהו: חג השבועות מזכיר לנו כל שנה שוב ושוב איך גיירנו באהבה את אוהבינו בתקופת רות המואבייה. ואנחנו, ברוע, מתעקשים לשכוח.

הוא מתכנן לכבד את מעמדו הסמלי, ולהמשיך לגור בעיר הבירה גם לאחר פרישתו, אבל עכשיו הוא והמדינה ניצבים בפני בעיה ללא פתרון. ניתן לנסח את המצב שנוצר במילים פשוטות המציגות את הסוגיה במלוא חריפותה: הנשיא העממי רוצה לגור בירושלים ואין לו היכן.

האם על נשיא, עממי ככל שיהיה, לישון על ספסל בגן ציבורי בירושלים? לא. זה פוגע בכבוד המדינה.

וואו, הפתעה לטובה: יש פתרון, והוא נמצא ממש בתקנון, אם רק קוראים היטב. ניצלנו. מותר לנשיא לשעבר לשכור דירה. הוא גם כבר ראה משהו עממי ייצוגי, עולה רק 18 אלף שקל לחודש. מציאה לנשיאים עממיים. לקחנו.

הנשיא העממי יגור לו כמו זוגות צעירים עממיים בדירה שכורה. זה מראה איך אפשר, עם קצת רצון טוב, להסתדר גם אם אין לך דירה משלך.

"שמעו", אולי יגיד יום אחד הנשיא העממי, "חשוב שהכל יהיה עממי. האם הנהג שלי, במכונית הנשיאות־לשעבר שלי, הוא עממי? ראיתי בעיניי החדות לעממיות, שהוא נועל נעלי אסיקס יקרות לא עממיות. לא מקובל עליי. פטרו אותו".

הסרט מתחיל בכתובת על רקע תמונות של ארצנו, והכתובת אומרת "יהודה, 33 לספירה, יום שבת אחרי הצהריים". זאת אומרת, מדובר באירועים שקרו כאן לפני כ־2,000 שנה. שמו של הסרט "בראיין כוכב עליון" ("חיי בראיין" במקור האנגלי). עשתה אותו חבורת מונטי פייתון, שכנראה מכירה אותנו יותר טוב מאשר אנחנו מכירים את עצמנו.

אני שומר במוחי סצינה די מפורסמת מתוך הסרט. זו תמונה שמתחילה כאשר רואים ארבעה אנשים יושבים על ספסלי אבן באמפיתיאטרון רומאי בירושלים, צופים בקרב גלדיאטורים, ותוך כדי כך מופיע רוכל ומציע בקול חטיפים כגון לשונות דרורים, צ'יפס פטמות זאבה, עטלפים מטוגנים מטוסקנה וטחולי גיריות.

"ממש לא!", עונה לו אחד מהם בבוז גדול והוא מוסיף בהבעה של שאט נפש: "חזית יהודה העממית. מטומטמים". בגאווה הוא מצהיר: "אנחנו חזית העם של יהודה". והוא יורק ופולט: "חזית יהודה העממית. מטומטמים, טפו".

"בסדר, אתה בפנים. שמע, בני האדם היחידים שאנחנו שונאים יותר מהרומאים אלה חזית יהודה העממית". בשנאה ובתיעוב הם מוסיפים: "חזית יהודה העממית הדפוקים! פלגנים!".

הצפרדע הזה הלך לפגוש נסיכה, שהייתה רק ידידה שלו. במקום המפגש בשלולית הוא ראה אותה עומדת ומדברת עם בחור שהוא לא הכיר. הוא ראה אותו מתקרב אליה, ונוגע בה.

הצפרדע חש מיד שהיא משדרת שפת גוף של אי־נוחות. היא גם ניסתה להתרחק ממנו בכל פעם, אבל הוא המשיך להתקרב.

קפץ הצפרדע שלנו עד אליה במהירות, חיבק אותה וקִרקר: "מה קורה, מאמי שלי?".

היא בתגובה נשקה לו וואחד נשיקה.

הבחור התנדף ונעלם מהשלולית. שניהם לא הפסיקו לצחוק אחרי שזה קרה. 