זירת פגיעת הרקטה ברמת גן (צילום: אבשלום ששוני)

גם הטריבונות בגבעת זאב והר מירון יתוקנו ולא נראה שאריה דרעי, שדחף לא להגביל את ההתכנסות בהר מירון והאדמו"ר מקרלין שהתעלם מהאזהרות בגבעת זאב יועמדו למשפט. הטיעון המנצח שלהם הוא - ה' נתן וה' לקח. ויש עוד, אם מישהו מחפש אסמכתאות מדאורייתא. כולל הגרסה ההמונית וחסרת האחריות למאמר חז"ל - או חברותא או מיתותא - שהיא גם חברותא גם מיתותא.

מבין שלוש המכות שהממשלה הנחיתה עלינו בחודש האחרון: התופעה של פורעים ערבים ויהודים בצומתי חיים משותפים היא הקשה מכולן. נקודות החיכוך העיקריות הן – איך לא? - אוכלוסיות מעורבות בערים שיש בהן אוכלוסייה ערבית חלשה. הטריק, כמו בגדה וברצועה לפני ההתנתקות, הוא מעטפת אידיאולוגית ודיור זול. לכאורה רעיון נכון, לחזק את ההיבטים הדמוגרפיים, למעשה מדובר בג'נטריפיקציה אתנית ובימים האלה הרעיון הזה פשוט קרס.

לוד, אחד ממוקדי ההתפרעות, היא הדוגמה הקלאסית לחלום הדו־קיום ושברו. והאמת, לא היה לו סיכוי מאז גורשו תושבי לוד במלחמת השחרור. החשבון היה אז אכזר וקר: לא ניתן להשאיר עיר ערבית גדולה, שיחד עם רמלה היו שולטות מנטלית ואולי גם ביטחונית במרכז הארץ. השאלה כיום היא מה עושים עם מי שנמצא שם, והתשובה? כמעט כלום.

הרעיון הבסיסי היה לטפח יחסי שכנות בהינתן העובדה שלא ניתן לגרש אותם ברגע שבו הפכנו למדינה. בייחוד כאשר מרכיבים הומניטריים אמיתיים דחקו הצדה נימוקים ביטחוניים, בהינתן העובדה שישראל חזקה ביטחונית וקיומה מובטח. בפועל, התחוללה שם ג'נטריפיקציה אתנית. רמת אלישיב היא שכונה מתוקתקת שלידה שכונות עוני ופשע. בעיר יש כמה מאות חברי גרעין תורני. הוקמה שם מכינה קדם צבאית. יהודים וערבים פיתחו במשך השנים פרנויה וחזיונות שווא. היהודים חישבו את קצם של הערבים קדימה והערבים חיו על טראומת הגירוש מלוד.

ראש העיר יאיר רביבו הוא ליכודניק חובש כיפה, וכל מה שצריך לדעת עליו בשלב זה לפחות על פי פרסומים בעיתונות, הוא שלפני שנה הקפיא את כל הליכי השיווק והרישוי שהחלו במסגרת הסכם הגג, שנועד להוסיף לעיר 27 אלף דירות בתוך עשור, בגלל התנגדותו לאכלוס ערבים בשכונות יהודיות. כל מילה מיותרת.

משולש הברמודה הישראלי: חוסר אחריות, חוסר משילות ובריחה מהכרעות

העיר לוד היא אולי הדוגמה הקלאסית לחלום הדו־קיום ושברו, אבל האמת היא שלא היה לו סיכוי מאז גורשו ממנה התושבים הערבים במלחמת השחרור