"שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי". ככל שאני מתבגר, אני מאזין להם יותר. לא במנגינות מדובר, אלא במסורות ובטעמים שהיו מודחקים במשך השנים וממש כמו בשיר ההוא "עתה הם עולים וצומחים". לכאורה מדובר בתהליך טבעי: אין גבר בעולם הזה שחוצה את גיל 50 בלי להזכיר את אביו או להיזכר בו, בכל יום מחדש. אבל לפעמים הטבע הזה מזמן גם קונפליקטים.
מגיל ינקות הייתה קבוצת ההתייחסות שלי ההתיישבות העובדת, תנועת הנוער הסוציאליסטית, הנח"ל ומפלגות השמאל הציוני. אני לא מתבייש במורשת הזאת. אלמלא הייתה קיימת, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אבל למדתי שלא להפוך את הישראליות ל"משחק סכום אפס", או במילים אחרות: גם בלעדי האמונה הדתית, למשל, לא הייתה קמה מדינת ישראל.
באופן פרדוקסלי, דווקא דור ההורים - אלה שהאמינו בכל לבם במילים "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" (מתוך התרגום של אברהם שלונסקי ל"אינטרנציונל") - וראו את הישראליות הטובלת בסוציאליזם כחלופה אמיתית ורצויה ליהדות המסורתית והגלותית, ידע לחיות איתה בשלום. אולי כי מרבית החלוצים גדלו בבתים דתיים. הם ביקשו למרוד בהוריהם, אבל לא להרוג את הערכים שעליהם גדלו. כהרצל בשעתו, שנקרע בין הפרגמטיזם נוסח אוגנדה לבין "אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני", הם ראו בעצמם את השלב הבא באבולוציה היהודית, אבל לא בבחינת יורשיה, כלומר - שצריכים שהמוריש ימות.
לבני הדור שלי זה פחות ברור. אולי משום כך נפוצו בשולי המחנה "שלי" עשבים שוטים שמסוגלים לראות בישראל מדינת כל אזרחיה, אבל לא מסוגלים לראות אפילו בישראליות את סך כל חלקיה. האמת? זה לא קשה. די להבחין ולהבין שיש מי שגדל על ניגונים אחרים, למשל זמירות בית הכנסת. מי שגדל בסביבה מסורתית, יזמזם אותם לנצח בלבו, גם אם הפך לחילוני גמור. הם הגעגוע ליד אביו המוליכה את שניהם לבית הכנסת בערב שבת, או לניחוח המטעמים שעל השולחן עת שבו הביתה.
מדהים לגלות כיצד האנשים שיצאו לרחובות כדי להגן על מערכת המשפט מפני התקפותיו שלוחות הרסן של "נאשם בפלילים" (עם או בלי מירכאות), מנסים לחוקק כבר בשעה הראשונה לקיום ממשלתם חוק עוקף החלטת בג"ץ. אם מוטי יוגב בשעתו הציע לעלות על בית המשפט העליון עם D9, הם עולים עליו עם טרקטורים. ה"מייסי פרגוסון" האדום של גידולי השדה, או ה"ג'ון דיר" הירוק של המטעים. אני מבין את כאבם. מידת השליטה של ההתיישבות העובדת על הקרקע עומדת ביחס כמעט ישר לגודלן של החלקות הצבאיות בבתי העלמין שלה. רוצה לומר: מחיר כבד שילמה האליטה הישנה תמורת הזכות להשתייך למועדון הנכון.
"ניגוניך, אבי, ושירייך, אמי", חרותים לנצח על לוח לבי, אבל הגיע הזמן להבין שכטיעונים פוליטיים, אין להם שום משמעות.
התרעות פיקוד העורף