"השבט הלבן" מואשם בכך שהוא פועל לכאורה מתוך שנאה ועליונות ועל פי בחירה רגשית ולא רציונלית, רק כדי להפיל מהשלטון ולדכא את השבט הפחות לבן בעיניו. מאבקים עד לב השמיים, אבל אף אחד לא עצר לשאול: מי לבן כאן?
שוכחים לציין שהיהודים אינם בדיוק לבנים, הם שמיים. גם אם הם הגיעו מהמשולש שבין מינסק, פינסק ופלונסק, הם לא נחשבו בעיני שכניהם כלבנים כמותם.
כבר הזכרתי שהמוצא של ישראל הראשונה הוא מפולין השנייה (או מרומניה השנייה, או אוסטריה השנייה או כל גלות אירופית אחרת דומה לבחירתכם).
ישראלי שאומר, דרך משל, "אני פולני", מתכוון לומר בעצם: "הוריי עלו לארץ ממדינה שתמיד סירבה לראות בהם פולנים, הם היו בה יהודים שמיים". לא הודו־אירופיים, לא אריים - שמיים (כך בגרמניה, או בליטא, או במחיצת ההונגרים, שהם עצמם בכלל טורקים).
לכן סוגי השבטים הלבנים יותר או פחות שאנשים פה בארץ המציאו לעצמם, מגוחכים מעט בעיני בני עמים אחרים המתבוננים בהם.
סבא שלי קרא לחלוקה לעדות "טומאת הגלות", אבל הוא לא הבין עד כמה הטומאה תהפוך להיות יוהרה משונה, בכל העדות.
עכשיו תשמעו. פתאום, בארצות הברית, יש יהודים שממש מתקוממים על כך שמשייכים אותם לשבט הלבן. יש יהודים אמריקאיים שפתאום גילו שקבוצות אנטי־גזענות, שמדברות על שוויון בין בני האדם, פוסלות את זכות היהודים להביע דעה בכנסים ובמאמרים הנלחמים בגזענות, כי היהודים הם לבנים, ולבנים פסולים מלהביע דעה כי הם פריווילגיים ושייכים ל"עליונות הלבנה".
ממש בושה להיות לבן בחוגי זכויות אדם כאלה, לכן יהודים שמשתוקקים להימנות עם לוחמי הצדק מתקוממים ומוחים: "לבנים? אנחנו? איך אתם מעיזים להעליב אותנו ככה".
יש נטייה בחלקים מסוימים בקהילה השחורה באמריקה להתייחס ליהודים כאל מדכאים לבנים. למשל בין חברי "אומת האסלאם", ארגון דתי שחור קיצוני.
באוניברסיטאות הנשלטות על ידי מוסכמות החשיבה של השמאל הקיצוני יש דיכוי הבעת דעה אם היא לא מתיישרת על פי כללים נוקשים, שלפיהם יש רק שתי קבוצות: מדכאים ומדוכאים. השתייכותך לקבוצות נקבעת ברגע לידתך. רק אלה המשתייכים לקבוצת המדוכאים (באמריקה - השחורים) רשאים לחופש הבעת דעה.
כדי להוכיח שהיהודים שייכים ללבנים, הפסולים מעצם לבנוניותם, ולכן אין להם זכות להביע דעה בשאלות של זכויות אדם, מזכירים שלרוב היהודים במדינות הדרום היו עבדים שחורים, אשר אפילו שירתו אותם במהלך הפסח, החג שבו היהודים חגגו את שחרורם מעבדות במצרים. יהודים בני זמננו טוענים שהם לא היו שונים מאחרים באותה תקופה.
כתוצאה מכל האווירה הזו, יהודים שרוצים להזדהות עם המדוכאים אוסרים על יהודים אחרים להביע דעה שעלולה להרגיז את מי שמגדירים את עצמם כמדוכאים, שמא יחשיבו את היהודים ללבנים.
רעיונות כאלה חדרו מאמריקה גם לאירופה. בצרפת ביקשו סטודנטים לקיים דיונים על גזענות, אבל עם הגבלה: בלי השתתפות לבנים. ליהודים, אם הם נחשבים לבנים, אסור לדבר נגד גזענות. בתגובה, יש יהודים שמזכירים שעם ישראל סבל עשרות דורות מרדיפה גזעית, ומוחים: "סליחה, אנחנו לא לבנים".
מולם טוענים: "הצבע הבהיר יותר של העור מחלחל לדיון". היהודים נקרעים בין שני המחנות, כי הם, הנרדפים דורי דורות, מוצאים את עצמם דחויים הפעם על ידי גזענות חדשה: "גזענות אנטי־לבנה", ומושתקים בתואנה שיש להם "חשיבה לבנה".
אי־סדרים כאלה אני אוהב. פירוש הדבר שיכול להיות שיבוא סטודנט יהודי מהעדה המרוקאית לכנס זכויות אדם באוניברסיטה בארצות הברית, ויצעקו עליו שהוא מהשבט הלבן ושייצא החוצה מהאולם.
הוא יעבור לכינוס של סטודנטים יהודים וייתקל ביחס מזלזל, כי הוא לא מ"השבט הלבן". היהודים משתי העדות האלה ילכו לחתונה של ידידה לבנה שבאמת שייכת לקבוצות העליונות הלבנה, וישמעו לחשושים: "מה השמיים האלה עושים כאן?".
לבן זה מאוד יחסי. אתה לא יכול להגדיר את עצמך "שבט לבן" מול אחרים, בעיקר אם אתה לא בדיוק לבן, וגם אם אתה מצליח להיחשב ללבן, יכול להיות שדווקא אז ודווקא בגלל זה הסלקטור לא יכניס אותך למועדון שבו רצית להיות.
"כן, בטח, אבל עדיף שתשלח הודעות בוואטסאפ", היא אמרה, "ככה אני מדברת גם עם החברות שלי".
שקע הצפרדע בבוץ השלולית. הוא רגיל לקשר שיש בו קול, תגובה לקול, בני גוונים של קול, צחוק אמיתי וצלילו, ולא חחחח.
הצפרדע סבור ששום צפרדע לא יהפוך לעולם לנסיך בעזרת הודעות מוקלדות, ותשובות על מסך, אפילו אם יש בהן אימוג'ים של חמישה לבבות ושלושה ורדים.
התרעות פיקוד העורף