על פניו, לא הייתה שום סיבה רציונלית לכך שמערכת הבחירות ב־81' תהפוך לסוערת ולאלימה ביותר בתולדות המדינה. הרי מנחם בגין היה אז אחרי הסכם שלום חלומי עם מצרים ומבצע מזהיר שבו הושמד הכור הגרעיני בבגדד, הבורסה עדיין לא נפלה, הבנקים עוד לא קרסו, אריק שרון עדיין לא היה שר הביטחון וצה"ל עוד לא פלש ללבנון. כל זה לא גרם לאף לא אחד מ־15 המנדטים העזובים של ד"ש (שהתפרקה בינתיים) להתפקד לליכוד. הם העדיפו דווקא להצטנף ואפילו להצטופף שוב תחת הדגל האדום של המערך. קשה עד בלתי אפשרי למצוא הסבר אחר לתופעה הזו מלבד גיוס כללי של "ישראל היפה" במטרה לחלץ את המדינה מידי "ישראל השנייה" ולהחזיר אותה לבעליה הוותיקים, אלה שהקימו אותה ועיצבו את דמותה. ואכן, המערך התעשר בבחירות האלה בדיוק ב־15 מנדטים לעומת 77', מ־32 ל־47. רק שגם זה כבר לא הספיק אל מול תגובת הנגד ברחובות ובכיכרות.
אפשר בהחלט להניח שלולא הניצחון הדחוק של בגין והמזרחים בבחירות 81', מדינת ישראל הייתה שונה בתכלית ב־40 השנה האחרונות: יותר ריכוזית ופחות קפיטליסטית כמובן, גם יותר חילונית ופחות דתית, אבל בעיקר יותר הומוגנית וממלכתית - והרבה פחות פסיפסית ושבטית.
אולי זמרים מזרחיים מהפריפריה, דוגמת זהר ארגוב וחיים משה בשנות ה־80 או קובי פרץ ואייל גולן בשנות האלפיים, לא היו יכולים לצמוח בה למעמד של גיבורי תרבות ישראליים. אולי הם היו נותרים באזור התחנה המרכזית הישנה, החצר האחורית של החברה, מרחק שנות אור מהיכל התרבות הסמוך רק גיאוגרפית. אולי האליטה ההיא של מועדון צוותא וגל"צ הייתה ממשיכה להכתיב את סדר היום התרבותי במדינה. אולי טקסי המשואות בערב יום העצמאות היו עדיין מתנהלים על טהרת אומני ישראל הראשונה הנחשבת. אולי לעולם לא הייתה ממונה כאן שרת תרבות שגדלה בקריית גת. אולי לעולם לא היו פה כל כך הרבה שרים וחברי כנסת עם שמות משונים כמו אמסלם, כחלון, מכלוף, דרעי ואוחנה.
התרעות פיקוד העורף