הטקסטים של ראשי המחאה נשמעו לי נכונים. אבל הלחן, הלחן הפריע לי מהרגע הראשון ולא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע. צפיתי מרחוק בסיקור ההפגנות. בהתלהבות הסוחפת, בגילויי התקווה, בהתגייסות התקדימית של אומנים. והרגשתי שזו לא המחאה שלי. באינסטינקט רגשי מוחלט. בפעמים המעטות שבהן נכחתי בסביבה ניסיתי להסתובב בין המוחים ולהקשיב, אבל מצאתי את עצמי שוב ושוב מנתק מגע בזריזות. בצירוף תחושה ברורה של חוסר נוחות.
רק בהדרגה הצלחתי להפיח באינסטינקט הזה גם תובנות. אני חושב שזה חלחל הודות לססמה האולטימטיבית של המחאה, אתם הרי זוכרים אותה: “העם, דורש, צדק חברתי". בראש ובראשונה, “העם". האנשים שראיתי שם, בהכללה גסה כמובן, הגיעו מחלק מסוים מאוד של העם. גדול, משמעותי, עם כל הלגיטימציה לבטא את דעתו כמובן, ועדיין - חלק מסוים. שוב, בהכללה, נטול מתנחלים, חרדים, ערבים, אנשי שכונות ועיירות פיתוח ובכללי - נציגי המעמדות הנמוכים בחברה הישראלית. בקיצור, זה לא היה “העם". בדיוק כמו שהמפגינים בבלפור לא ניסו “להציל את המדינה", אלא את המדינה שלהם. זאת שהם ייחלו לה. כל זה הפך את המילה הבאה בססמה - “דורש" - לבעייתית עוד יותר. כי אם לא מדובר בעם, אלא בפלח מסוים מתוכו, עם אג'נדות ואינטרסים משלו, הוא לא יכול “לדרוש". עצם הביטוי הוא אדנותי, בעל־בתי. כזה שמגיע מצד מי שחושב שהמדינה היא שלו.
מה שלקח אותי לחלק האחרון והמרכזי של הססמה, הלא הוא “צדק חברתי". כבר אמרתי - חלק מדרישותיה של המחאה היו ונותרו נכונות מבחינתי. וכמובן שנקשרו בצדק חברתי. אבל אם הרמת מעט את המצלמה, ובחנת את אותו צדק חברתי במשמעותו הישראלית הרחבה, ההיסטורית, השימוש בצירוף המילים הזה היה לא רק מופרז, אלא אפילו מקומם. כי מרבית המפגינים - בפעם האחרונה, הכללה - הגיעו מהצד שבגדול הרוויח מ"הצדק החברתי" שהונהג עד אז בישראל. בני המעמד הבינוני, שנהנו מאיכות חיים סבירה ומעלה ולא ידעו מצוקה כלכלית אמיתית מימיהם. בניגוד למגזרים רבים אחרים במדינה, שלא היו שותפים למחאה. זה לא הפך את טענות המוחים ללא לגיטימיות. אבל בקונטקסט הכללי היה בהן משהו חסר פרופורציה. אפילו מנותק. קצת מופרך לשחרר ססמאות על עוול חברתי, כשאתה מגיע מהצד השבע של המפה. כן, גם אם אתה מתקשה לרכוש בית משלך. שאיפה שבחלק ממדינות המערב אפילו לא קיימת.
אז מה בכל זאת גרם להמוני אנשים לצאת לרחובות, בהתלהבות יוצאת דופן, ולמחות? האם באמת הגיעו מים עד נפש מבחינתם ברמה הכלכלית? זו בדיוק השאלה שהטרידה אותי לאורך כל ימי המחאה. והתשובה, שהלכה והתנסחה בהדרגה, הייתה שהדלק האמיתי של המחאה היה הרצון - הלא מודע אפילו - לעשות ריסטארט למדינה. ולשוב לנקודה שבה המגזר הזה היה השליט הכמעט מוחלט שלה. זה היה הגלגול המוקדם של מחאת בלפור. הניסיון לשוב לשלטון באמצעים עוקפי קלפי. כי הקלפי הכזיבה בכל פעם מחדש.
כל זה לא סותר את העובדה שחלק מהמסרים של המחאה החברתית היו נכונים וראויים ליישום. אבל מה שבאמת הוציא את ההמונים לרחובות לא היה הרצון להשיב את הסיכוי לקנות דירה, אלא הניסיון להשיב את ההגמוניה.
התרעות פיקוד העורף