אלא שאז אשרם, כולה ילדה בת 22, חזרה לתמונה באופן הרואי ממש ולא הניחה ללחץ הפשוט בלתי אנושי שהונח על כתפיה להפריע. והאמת היא שזו לא צריכה להיות כזאת הפתעה. גם טייס קרב ישראלי יודע לשמור על קור רוח בתנאי הלחץ הקשים ביותר, כשיש סכנה ממשית לחייו. וגם הייטקיסט ישראלי מצליח יודע לנצח בקרבות מוח בינלאומיים מול מתחרים חזקים במיוחד. ועוד ועוד. למה בעצם שבספורט זה יהיה אחרת? כל מה שצריך זו תרבות ארגונית מתאימה.
מה שמביא אותנו לסטריאוטיפ הבא. זה שעל פיו מרבית הישראלים שמגיעים להישגים ספורטיביים גדולים הם לא ישראלים “רגילים". כלומר, הם לא “שכונה". הנה, יעל ארד - המדליסטית הראשונה - הגיעה מסוג של משפחת אצולה. לכן, על פי התפיסה הזו, נהנתה מתנאים מועדפים ובעיקר ממנטליות אחרת. יותר מקצוענית, פחות חפיפניקית.
הקולות האלה רק גברו אחרי הניצחון הגדול של ארטיום דולגופיאט, שזכה בזהב בתרגיל הקרקע לגברים, לאור אופיו הצנוע והספרטני של המתעמל ומשפט שלכאורה אמר לו אביו והפך למיתולוגיה מיידית: לא היית מספיק טוב היום. כל אלה ישבו היטב על הסטריאוטיפים של העלייה לישראל מחבר המדינות - תחרותיים, חרוצים, הורים שאפתנים שדוחפים את הילדים עד הקצה, לפעמים על חשבון הפגנת חום ורגש וכו' - וגרמו לרבים לבטא בקול את מה שחשבו מראש: לא פלא שדווקא ארטיום הצליח, כי הוא לא צמח במנטליות הישראלית. או, אם לקרוא לילד בשמו (בהכללה, בהכללה): אולימפיאדה זה לא למזרחים, למעט חריגים כמו אורן סמדג'ה. בשבילם יש ענפים כמו כדורגל, שיש בהם כסף גדול ושופוני, אבל הם לא מצריכים מקצוענות והשקעה כמו ענפים אולימפיים.
והנה באה לינוי אשרם, בת למשפחה ממוצא תימני שחייתה בעבר בגבעת עמל, שכונה שהמדינה הזניחה וניסתה לפנות את תושביה בכל דרך, והגיעה לטופ העולמי. וזה קרה אף על פי שאמא שלה קוראת לה “נשמה". בכל אלה אני לא מנסה, חלילה, לגמד את הישגו של דולגופיאט. להפך. יש כאן שתי פנים שונות של ישראליות, ושתיהן יפות ומצליחות.
אבל האזכור שלו מוביל אותנו לסטריאוטיפ השלישי, שחורג אל הרבה מעבר לגבולות הספורט. ואני מדבר על דת ומסורת, ומקומן בחברה הישראלית. מיד אחרי זכייתו של המתעמל, שעלה מאוקראינה ואינו נחשב ליהודי על פי ההלכה, החל סימפוזיון שלם בנושא - זכאותו להתחתן בישראל בנישואים אזרחיים. והקונצנזוס שנבע מזכייתו במדליה התחלף במהירות במחלוקות סביב מידת היהדות והישראליות שלו. מנגד, לינוי אשרם מגיעה מבית מסורתי. אומרת “שמע ישראל" שלוש פעמים לפני כל תרגיל ומקפידה להדליק נרות בערבי שבת. כל זה לא מנע ממנה מלהתחרות בשבת, וגם לנהל ביום הקדוש שיחה נרגשת עם המשפחה לעיני ולאוזני האומה.
רוצה לומר: בדור של ארטיום ולינוי מתפתח זרם רחב ואלסטי של יהדות, שלא ממש מתרגש מההגדרה הרשמית ברבנות. בדיוק כמו שדמענו באותה מידה כשדגל ישראל התנופף בזכותם, ובדיוק כמו שבצה"ל חיילים דתיים לוחמים לצד חיילים נטולי הכרה רשמית ביהדותם, כך הגיע הזמן שכולנו נצטרף לתפיסה הסובלנית הזו של “מיהו יהודי". רק תחשבו עד כמה זה יפה. לישראל יש כרגע ראש ממשלה דתי ושומר שבת, שעל כן בירך את אשרם על הישגה רק עם צאת השבת. אבל כל זה לא יצר שום דרמה או משבר קואליציוני. יכול להיות שמתפתחת כאן ישראל שפויה ועמידה יותר ללחצים, ולא רק על משטח ההתעמלות?
התרעות פיקוד העורף