מקריסטל הוא גנרל עם אגו גדול, ועם פה גדול. יש מסורת כזאת בצבא האמריקאי שכבר סיבכה כמה לפניו. הוא מנהל עימות על אש נמוכה עם כמה מבכירי ממשל אובמה. ולא רק מנהל – גם מנצח. ברק אובמה נבחר משום שלאמריקה קצת נמאס משמונה שנות מלחמה של הנשיא ג'ורג' בוש, אבל הוא לא ממהר לסיים את המלחמה הזאת.
ולא, אפגניסטן של ביידן איננה דומה לווייטנאם של ג'רלד פורד, הנשיא שברקורד שלו רשומה הבריחה המוכרת מגג השגרירות. אבל המראות יכולים לתעתע, והציבור עלול להתרשם לא לטובה. כך קרה להארי טרומן לאחר קוריאה, כך לג'ימי קרטר ש"איבד" את איראן. כך לפורד והכיבוש של דרום וייטנאם. האמריקאים אולי לא בדיוק יודעים איפה כל המקומות האלה, ולמה צריך להיות בהם, אבל לא אוהבים לצפות בצבאם מקפל זנב ונמלט.
כך או כך, ביידן לא נראה השבוע כמי שיש לו הרהורים שניים. נכון, התברר שהצבא האפגני הוא בדיחה. אבל זה בדיוק מה שהנשיא הניח כל הזמן, שלא משנה כמה זמן אמריקה תישאר, תאמן, תחזק, תתחזק, בסוף המגדל יקרוס. כלומר, הוא הניח שאו שאמריקה מוכנה להישאר לתמיד, או שמוטב שתצא עכשיו, כי חבל על הזמן.
אמריקה היא סוג של חידה. איך מדינה כל כך מטומטמת יכולה להיות כזאת מעצמה? איך ממשלה כל כך עיוורת יכולה להיות כל כך חשובה? איך מערכת ביטחון כל כך כושלת יכולה להיות כל כך מאיימת?
בשני העשורים האחרונים ארה"ב לא זיהתה נכון את הכנות הטרוריסטים לפיגוע בתאומים. היא לא הבינה שהכניסה לעיראק תהיה קלה אבל היציאה קשה. היא שקעה באפגניסטן, התפעלה בלי סיבה מהאביב הערבי קצר הימים, חתמה על הסכם מגוחך עם איראן, אפשרה לבשאר אסד להמשיך לשלוט בסוריה. הערכות המודיעין שלה מתגלות כל שנה מחדש כבדיחה. ביצועי הדיפלומטים רחוקים מלהרשים. יחידות הצבא חמושות היטב, אבל נראות כבדות ומסורבלות. לוחמי הטליבאן עשו עבודה טובה יותר בזמן קצר יותר. ואין להם נשק מדויק, ואין להם מטוסי קרב ומל"טים, ואין להם תחמושת בלי גבול וכלי רכב משוריינים.
אין ספק שישנם דיפלומטים ומנהיגים אמריקאים, כמו ג'ון מקיין המנוח, שהאמינו שיש לאמריקה חובה לנצל את עושרה, מעמדה וכוחה כדי לעשות את העולם לטוב יותר. אין ספק שגם ביידן היה רוצה בזה. היה רוצה שאפגניסטן תשגשג. אין ספק שיו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, רוצה שנשות אפגניסטן תישארנה חופשיות. בחוסר מודעות כמעט קומי, פלוסי נפנפה באצבע והזהירה את לא־ברור־מי ש"כל הסדרה פוליטית" עתידית באפגניסטן "מוכרחה לכלול נשים ליד השולחן". כמו הנשיא שלה, כמו הצבא שלה, כמו המדינה שלה, היא הטילה צל קטן מאוד בנאום הזה. צל חיוור.
התרעות פיקוד העורף