טוב יעשו צוותי הרפואה אם יתבוננו לעומק על האוכלוסייה שהם מבקשים לחסן

עשירים מתחסנים יותר. ככל שיישוב חזק יותר, מבוסס ומקושר יותר, שיעור המתחסנים בו גבוה יותר ולהפך: רוב הלא מחוסנים מהחברה הכללית בישראל הם ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, 31% מהלא מחוסנים מתגוררים ביישובים ערביים ו־16% מתגוררים ביישובים חרדיים. גם הקורלציה לרמת ההשכלה - לתשומת לב שרת החינוך.

למה זה לא קרה עד היום? משום שסבלו של אדם שלא מטפל בשיניים, כאבו של חולה סרטן שלא הולך לבדיקות או דיכאון כרוני שאינו מטופל בזמן - לא משפיעים על חייהם של אזרחים המתגוררים במרכז. מחלות של תושבי הפריפריה אינן מידבקות, לא מאיימות על בריאות הציבור, וממילא לא רואים אותן ממטר. עד הקורונה. היום כבר ברור שמה שקורה בפריפריה לא נשאר בפריפריה. תהיה זו פריפריה גיאוגרפית, חברתית או תרבותית.

מידע שפרסמה מחלקת המחקר של הכנסת לפני שנים אחדות גילה כי אחד מכל ארבעה תושבים בפריפריה מוותר על טיפול רפואי בגלל מרחק. אין זמינות תורים בטווח סביר, חסרים מומחים, שלא לדבר על ציוד. שיעור מיטות האשפוז והיחס בין מספר רופאים ואחיות ל־1,000 נפש גבוה במרכז ביחס לפריפריה. שיעור המעשנים ובעלי עודף משקל גבוה בפריפריה ביחס למרכז. ובהתאמה גם שיעורי התמותה בפריפריה גבוהים יותר מאשר במרכז הארץ.

אלה אינם נתונים חדשים ובוודאי שהם לא מפתיעים, אפשר למצוא אותם בנקל בדוחות מבקר המדינה, בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובמחקרים. האחרון שבהם פורסם על ידי אוניברסיטת בר־אילן לפני כחודש. החוקרים מצאו קשר בין עוני לבין סיכויי הישרדות נמוכים ותמותה גבוהה בקרב חולים בסרטן הראש־צוואר בגלל חוסר נגישות למכוני טיפול, מחסור בכסף לרפואה פרטית והיעדר מודעות לחיים בריאים. הנתונים מדברים בעד עצמם.

למרות הדחיפות והיעד השאפתני לחסן כמה שיותר אנשים בזמן קצר, טוב יעשו צוותי הרפואה אם יתבוננו לעומק על האוכלוסייה שהם מבקשים לחסן, על סביבת המגורים שלה, מצבה הבריאותי הכללי ולא רק בהקשר של הקורונה, כדי שניתן יהיה להציע לה טיפול מקיף. זו חייבת להיות הזדמנות לחוזה חדש ובוסטר ראשון לאנשים שהחברה הישראלית שכחה אותם בבית. נראה את שר הבריאות מרים את הכפפה הזו.