לראות את האור

יש לי חברה די ביזארית, היא גם יודעת שאני חושבת את זה עליה. תארו לכם בית מפואר, באחת השכונות השקטות בהרצליה, היא מטפלת הוליסטית ובעלה הייטקיסט די מוכר. היא גם זו שלימדה אותי את המושג "אלמנות ההייטק" - נשים נשואות להייטקסטים, שפוגשות אותם רק בערבי חג או אירועים מיוחדים, כי אלו עסוקים באקזיט הבא בכל זמן נתון.

מה שגרם לי לחשוב לא פעם, מלבד מצבן הכלכלי והיכולת להעסיק מטפלות, מנקות וכו', במה הן שונות מ"אלמנות פועלי הבניין?" או מהנשים הנשואות ללוחמים שבאים פעם בשבועיים מזיעים, עייפים ומתגעגעים הביתה? בזמן האחרון אני מהרהרת הרבה בחיים ובתכליתם, ומגלה (ואל פחד, מיד אפסיק להיות פילוסופית) שבסופו של יום, זה אותו השטאנץ אצל כולנו.

ולמה אני כותבת ביזארית? ביתה מעוצב בקפידה, הכל בלבן, פנג שואי, נקי מאוד, עם נגיעות של טורקיז שמתכתבות עם אבני שפת הבריכה. כן, בכל קיץ אני הופכת לחברה הדוקה יותר שלה, היא גם יודעת את הסיבה וזו מצחיקה אותה. בבית שלה יש פגם אחד, שאותו לא אני, לא בעלה ולא ילדיה מבינים. בכניסה לביתה, ליד מתלה המפתחות שעלה כמו שתי דלתות בבית שלי, יש תמונה בינונית, לא גדולה, אבל ניכרת בהחלט, שלה. זו לא תמונת פולחן אישיות ולא ציור שרכשה בהזמנה אישית מאיזה צייר פריזאי.

זו תמונה שלה, בגיל 5, עם זר פרחים על הראש, שמלת יום הולדת לבנה, בלונים רבים מעליה וחצי עוגת שוקולד אל מולה. בתמונה מצולמים איתה עוד שני ילדים, לימים תספר לי שאלו בני דודיה, שניהם מלוכלכים בעוגת שוקולד. הילד מחזיק פרוסת עוגה בידו ומחייך, והילדה מלוכלכת כולה בשוקולד ובידיה כמה נרות מהעוגה. בין שניהם יושבת היא, חברה שלי, שמלתה נקייה אבל פניה בוכיות.

יותר מהבלונים, מהעוגה וממכשיר הפטיפון שנח שם ברקע, ניכרות פניה העצובות, דמעותיה הרבות וחוסר שביעות רצונה (בלשון המעטה) מהסיטואציה. כשהכרנו אני והיא, לא העזתי לשאול לפשר התמונה. לא ידעתי שזו היא, חשבתי שזו תמונת זיכרון מאיזו אחות שהייתה לה או אפילו סתם צילום מתחכם יתר על המידה שרכשה מאיזה צלם.

אחר כך, כששבענו מהסטייקים, על שפת הבריכה, שאלתי איפה הוריה. היא התעלמה משאלתי והמשיכה לספר איך כשנכנסה אל בית סבתה, אחרי שבוע שלא הייתה בו, נעתקה נשימתה למראה הבלונים הצבעוניים. "חכי, יש לך גם עוגה יפה", גילה לה סבה. היא שכחה מאובדן הוריה, מהפנימייה הקטנה אבל הטובה שבה גרה עד שיימצא לה פתרון, וגם לא רצתה אף מתנה ליום ההולדת, רק עוגה ובלונים.

כשראתה את בני דודיה, בני גילה, שהפליאו בה את מכותיהם ולעגו לה על כך שלהם הורים ולא לה, חשכו עיניה. כשהביטה על העוגה ההרוסה לא הפסיקו דמעותיה לזלוג, ובכל זאת אחזה דודתה, אמם הרעה, מצלמה וצילמה את השלושה. "אתם עוד תצחקו על זה", אמרה לה משפט שלא יכלה לשכוח.

בתוכנית הרדיו שלי יש פינה שבה אני מקריאה מיצירותיהם של משוררים וסופרים שעד היום כתבו למגירה. אם עומדת שעת שידור לרשותי, מן הראוי שאתן לחבריי הכותבים מעט ממנה, כדי שייחשפו גם הם. בכל שבוע מגיעים אליי עשרות שירים וסיפורים, ובכל פעם אני מאושרת מחדש לקרוא ולמעלה מכך - להיווכח שלמרות הציניות והתקופה המאיימת והלא ברורה, אנשים עדיין בוטחים בקולמוס.

ואז היה קשה לעצור את השצף. היא כתבה לי על אמה שנעדרת כבר למעלה מ־30 שנה, בשנת 92' ראו אותה בפעם האחרונה. סיפרה לי שהזוגיות הרעה שבחרה אמה ביחד עם מות אביה, שהיה כל עולמה, הפגישו אותה עם הסם. ובכל זאת, ניסתה להיות אמא, ובכל זאת ניסתה לתפקד, בכל שבוע הייתה נוסעת אל הפנימייה לבקר את שני ילדיה, בת ה־6 ובן ה־9, ולהביא להם ממתקים, חטיפים ומתנות קטנות שקנתה מהמכולת שמול ביתה.

וכך ישבו שלושתם, שרו שירי אהבה בשלושה קולות, והטייפ מקליט ומקליט. כשקפץ הכפתור, החליפה צד בקסטה ונתנה להם לבחור את כל השירים שרצו לשיר לה.

בתה כתבה לי בהתרגשות על הגעגוע, על כך שפתאום, יום אחד, נעלמה, יש אומרים שבסמטאות עיר רפאים אחת, יש אומרים שבאחד ממרכזי הגמילה ויש כאלו שמעדיפים לשתוק. מאחוריה הותירה שני ילדים, עם תיקים על הגב, שבמשך כל השבוע התכוננו והכינו שירים חדשים להקליט עם אמא, עד שבאה מנהלת הפנימייה ואמרה, "אני מתנצלת, היום אתם לא יוצאים הביתה".

הבטחתי לה שאכתוב סיפור על אמא, לא אחד שבא כחלק מטור, אלא אחד שלם, ארוך, יפה ומושקע, שיעלה את זיכרון אמה ואת ילדותה בכל פעם שתקרא בו, כשם שתמונת חברתי, מזכירה לה את עצמה בכל פעם שמביטה בה, ביציאה ובכניסה מהבית.

בטורים האחרונים די ריחמתי על עצמי, אני קוראת אותם ומעקמת את פניי. נכון, התקופה לא קלה, אבל יש שם הרבה התקרבנות. הרי גם אם נלבש את הבגדים הכי יפים, הכי יקרים והכי צבעוניים, אין אחד שתחתם, על גופו, לא קיימת צלקת או שתיים.

ובכל זאת, כשסיימתי את השיחה עם נ' הנפלאה, ועם החברה ההרצליינית שלי, שאלתי את שתיהן: "והיום? טוב לך?". ושתיהן ענו לי באותה הגברת, עם קצת שינוי אדרת: "החיים יפים, אסור להתלונן".