התקופה הזו מחייבת חקיקה וגם עיניים בגב לאיתור מנהרות פוליטיות

1. אבן הבוחן הראשונה של ממשלת בנט־לפיד היא העברת התקציב, ולקראת המהלך הזה מחדדות המפלגות השותפות את עמדותיהן ורצונותיהן, תוך קריצה לבייס הפוליטי שלהן.

ההערכה היא שאחרי העברת התקציב יקרו כאן דברים, לרבות שינויים בהרכב הקואליציה. הזרקור מופנה לרע"ם, שדורשת לקבל את שהובטח לה גם אם ישנה התנגדות פוליטית בקואליציה; לבני גנץ, שחש לא בנוח בהרכב הפוליטי שמובילים נפתלי בנט ויאיר לפיד וכשתרומתו הסגולית, ניסיונו ו־8 המנדטים שלו לא מקבלים ביטוי מספיק בקבלת ההחלטות; לעבודה ולמרצ דרישות משלהן; וכמובן השרה איילת שקד, שמתהלכת עם חגורת בטן ובקבוק חם שישכיחו ממנה את כאבי הבטן שהיא חשה מעצם השותפות שלה בקואליציה.

בינתיים רוקדת שקד על שתי החתונות, מחזקת את הממשלה וממלאת בה תפקיד בכיר, ומנגד יוצאת נגד ההסכמות ורוקדת טנגו גם עם הבייס שיכול להיות לה מחוץ לממשלה, בבחינת צופה פני העתיד. שקד יודעת שגם אם זה מעלה את העצבים ואת לחץ הדם של בנט, לפיד ואביגדור ליברמן, הם אינם יכולים לעשות לה דבר כעת. גורלם ועתיד הממשלה די בידיים שלה (בטח בכהונתו של לפיד כראש ממשלה).

2. רק במדינת ישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", יכולה לקום התנגדות פוליטית וציבורית לחוק פשוט וכל כך מובן מאליו שיקבע שנאשם בפלילים לא יכול להתמודד על ראשות הממשלה. אגב, גם לא למשרת שר המשפטים, החוץ והביטחון, גם לא למשרת רמטכ"ל, מפכ"ל או שופט עליון. כן, גם אם הציבור רוצה בו.

ישראל עודנה מדינה צעירה, שסועה ושברירית. 73 שנותינו עברו עלינו כאן בסערה גדולה, תוך כדי מלחמות אין ספור, מבצעים, אירועי טרור, קליטת עלייה מטורפת מעשרות גלויות, טראומות ואסונות, לצד הצלחות מסחררות והישגים לא מבוטלים. ולכן אין לנו חוקה, אין לנו מורשת לאומית עתיקה, אין לנו תרבות פוליטית מגובשת ואנחנו נבנים טלאי על טלאי, תוך כדי תנועה ומאבקים. וכך החקיקה פוגשת את המציאות, והמציאות מכתיבה את התקדמות החקיקה. לך תעלה בדעתך שאי־פעם יקרה מצב שבו נאשם בפלילים בשלושה תיקים, בהם תיק שוחד – יבקש להיות ראש ממשלה. זה קורה וזה דורש התייחסות - לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

שני אנשים שעשו משהו במדינה הזאת ושחזרו השבוע מטקס הזיכרון ליצחק רבין ז"ל שיתפו אותי בהרגשתם שהשנה שבה הממלכתיות אל חלקת גדולי האומה בהר, וכי מעל לצמרות נשבה רוח חדשה של בשלות לפיוס לאומי. יש שיטענו שהדבר נובע מכך שנתניהו לא נכח ולא דיבר, ויש שיאמרו שהדבר נובע מהזמן החולף ומהרצון לא לשכוח ולא להשכיח, אבל למחול ולנסות לאחות את הפצע הענק הזה, לנצל את הממשלה הנוכחית ולהתחיל בפיוס הגדול, לדברי השניים. גם נאומיהם של ראש הממשלה בנט ושל הנשיא יצחק הרצוג ושל דליה רבין היו ברוח זו, בשונה מנאומים שנשמעו באותו יום בכנסת ובבית הנשיא מפי הנכד יונתן בן ארצי. תהליך הפיוס הזה, אם יש לו היתכנות, מחייב את כולנו - כולל את משפחתו ומוקירי זכרו של רבין ז"ל.

אני חייב לשתף אתכם שגם נאומו של נתניהו בכנסת על השותפות ועל המחלוקות עם רבין נגע בי. כך גם דבריו של בנט שלא הימין ולא הציונות הדתית רצחו את רבין, אלא יגאל עמיר. אני מסכים, אבל מוסיף שעמיר אכן היה זה שלחץ על ההדק, אבל לא מעט רבנים טענו את אקדחו בפסקי הלכה על "דין רודף" ו"דין מוסר".