בעוד אני מסוגל להבין - שלא לומר להתחבר - להתעלות הרוח שחש מי שיוצא מהסופרמרקט עם עגלת קניות מלאה - תחושה שאינה אלא תרגום מודרני לתחושת הסיפוק של צייד קדמון שהצליח לקרוע נתח מבשרה של ממותה וידע כי הבטיח קיום למשפחתו - הרי שאיני מבין את הריגוש שבהזמנת בגד שיגיע במשלוח בעוד כמה ימים. אם מישהו ימצא תמונה ישנה שלי, שבה אני חורש וחורך את אוקספורד סטריט בלונדון או איזה אאוטלט אמריקאי, איאלץ להודות שאכן כך היה. כלומר, לא באתי להוכיח איש על חדוות השופינג, אלא רק לשאול מה בדיוק מרגש בטרנספורמציה הדיגיטלית שלה.
הן כל הכיף שבמסע הקניות הוא להגיע בסופו לבית קפה, בקצה המתחם, לערום את השקיות על הכיסא שלצדך ולחגוג (גם אם לא במודע אלא בניתוח שלאחר מעשה) את העובדה שהצלחת בחיים. כן, כן, אני יודע מה תגידו לי עכשיו: הצלחה בחיים אינה נמדדת במדדים חומריים. זה נכון, כמובן, אבל איך אומר זאת בלי לצאת גשמי מדי? גם סוודר קשמיר וגם סוודר מצמר גס יחממו אותך בחורף, אבל זה מהקשמיר יעקצץ פחות בעורף.
כל זה הוא נחלת העבר, כנראה. שנה וחצי של נגיף קטלני, שלתחושתי עדיין לא אמר את המילה האחרונה שלו, הפכו אותנו לצרכנים מקוונים יותר - ואותי לסיוט של כל בעל חנות וירטואלית. בהיעדר הריגוש הקמאי של לראות את הסחורה, למשש אותה ולהריח, אני קונה באמת רק מה שאני צריך.
בשבוע שבו ימלאו לי 52 סתווים, על רקע "חגי נובמבר", גיליתי שאני צריך להתרגש מהדבר עצמו, לא מהייצוג הדיגיטלי שלו. כשאני רוצה למלא את המקרר כדי לאכול, אני נכנס לאתר של אחת מהרשתות הקמעונאיות. אבל כשאני רוצה להתרגש מאפרסק בשל או מלקרדה טורקית אורגינל, אני מוכרח לצאת לי השוקה: החוויה הדיגיטלית, מפותחת ככל שתהיה, עוד לא למדה לחקות ריח של גויאבה.
בעיניים פקוחות לרווחה אני מביט באנשים צעירים ממני בשניים־שלושה עשורים, מפרקים חבילות של בגדים שרכשו אונליין כאילו היו רווקים סינים, ועוד יותר מכך, צופה בדאגה לעבר דור שבו אפילו בכל הקשור לקשר זוגי, הייצוג הדיגיטלי של אדם חשוב יותר מהווייתו, מהדרך שבה הוא נראה ומתנהג בעולם האמיתי.
אפילו מערכות יחסים הפכו לדיגיטליות. למה לעזאזל צריך אדם לכתוב: "יפה שלי, לפני כך וכך שנים נכנסת אל תוך חיי" לנוכח אלפי חברים וירטואליים, במקום פשוט לתפוס את בת או בן הזוג, לאחוז בידם, להביט בעיניהם ולומר להם את כל המילים הטובות? ואל תגידו לי שזה "בנוסף", כי להגיד "אני אוהב אותך" ולהתכוון לכך באמת, אפשר רק פעם אחת.
בגיל 52 הבנתי שאף על פי שאני מסוגל ללמוד איך להשתמש בטכנולוגיה לטובתי כדי לא לפגר, איני מסוגל להתרגש ממנה. אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי: כשאני רוצה לקנות בגד, אני צריך למשש אותו. כשאני רוצה להתרגש מעגבנייה טרייה, אני מוכרח להריח אותה, וכשאני רוצה לומר למישהי בחיי שאני אוהב אותה, אני משתדל לא לערב את מארק צוקרברג בתיווך.
מכירים את האפשרות שנקראת "עקוב אחר שינויים" בטקסטים ממוחשבים? מכירים את האופציה שנקראת "קבל הכל"? ובכן, חברים יקרים, בפתח שבוע שבו אנסה לכבות 52 נרות (ועוד אחד לשנה הבאה) בנשיפה אחת, נדמה לי שלמדתי להבדיל בין היכולת לעקוב אחר השינויים בעולם שמסביבי, לבין לקבל את כולם.
התרעות פיקוד העורף