זריקה שגורמת לך להשיל ארבעה קילו בחודש? לטרנד הזה הייתי חייב להצטרף

כולם מסביבי מפחיתים משקל ומתחילים לתפוס מעצמם דוגמנים ודוגמניות. מפסיקים לאכול או גרוע יותר, אוכלים לחם ללא גלוטן, כי גלוטן זה רעל. לעשות את כל הסמים שברא אלוהים ולתת באלכוהול הפקר־הפקר פטרושקה זה יופי, אבל גלוטן זה רעל. נו טוף.

לסם החדש שחדר לתודעה קוראים אוזנפיק, או משהו כזה. "אתה יכול לאכול מה שבא לך", הודיע לנו בני, "אפילו סברינה עם קצפת, עדיין תפחית ארבעה קילו בחודש עם הזריקה הזו". ובני באמת זרק מעליו 12 קילו בשלושה חודשים, ומתחיל לפתח בבתי קפה ומסעדות מאפיינים של דוגמנית אנורקטית. הוא מספר שזה נורא קל. "אין לי תיאבון, קוף. פשוט לא בא לי". שאלתי אותו אם הוא לא מדוכא מהעובדה שאין לו תיאבון. "קוף, כמו שתמיד אתה אומר: כולנו בדיכאון אחרי לידה, אז אין אצלי שינוי במגמה".

אז החלטתי להצטרף לטרנד החדש. שאלתי את בני איך מצטרפים למועדון, והוא הסביר לי בפשטות: "קוף, רק רואים אותנו, נותנים לנו מרשם, קלי קלות. לך לרופא שלך הוא ייתן לך".

אז קבעתי תור אצל הדוקטור התימני, שמאוד שמח לראות אותי. "דוקטור, תן לי מרשם לזריקה של הדיאטה". הוא חייך ואמר שאני לא צריך את זה. "תשנה אורח חיים, זרוק את הסיגריות, תחיה עד 100 שנה קלללל. אין קיצורי דרך, מספיק עם השטויות". אבל בני הכין אותי לתהליך. "בסדר בסדר. תן לי הפניה לדיאטנית קלינית, היא תשנה לי אורח חיים".

התפוצצתי מצחוק. "תגיד אתה אמיתי? נראה לך אני אסתובב עם בקבוק איתי? זה רק אצלכם התימנים החסכנות הזו. זו הסיבה שהחלקים היחידים שאתם לא אוכלים בפרה, זה החבל והפעמון".

"הריבה היא קונפיטורה טבעית של תות. ותפוגזר זה פירות טריים. אצלנו באליטה האירופית חייבים מתוק כדי להעלות את הסרוטונין. אנחנו לא כמוכם מהמדבר, אנחנו מדוכאים מלידה".

מוישה התפוצץ מצחוק, ממש רטט, ואמר לי: "קוף, תציל אותי ממנו. הבנאדם מדמיין, אבל מאמין במה שהוא מדמיין. שאני אבקש ממנו חתימה? מי הוא, מייקל ג'ורדן?".

אבל יוסי התעקש. "נשבע לך, קוף. הלכתי ככה על השביל, פתאום הוא בא לקראתי, היה לבוש כמו דוס עם מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. הוא היחיד שביקש ממני, אני נשבע לך".

"חחח... חחח... אני לא מאמין, חבל שאני לא שם. אבל שמע משהו שלא ידעת. בשבת ישבנו בקפה בכוכב הצפון. הגיעו שופט מחוזי ואשתו, שגרים בשכונה. קשקשנו וזה, פתאום יוסי עמד ואמר להם: אתם צריכים לשמוח שהייתה לכם הזכות להכיר את יוסי אטיאס. הם האדימו בפרצוף, קמו והלכו. כמעט הרגתי אותו, אבל הוא צחק כמו דביל".

שאלתי את סתומיאן אם זה נכון, הוא אישר את הסיפור, מוישה שוב התחיל לרטוט מצחוק. "קוף, חייבים לאשפז אותו, הוא מסוכן לסביבה. אני מזהה סימפטומים למאניה דפרסיה".

אבל היא התעקשה שהיא תיסע עם חברות מוקדם, ותהיה בייביסיטר שתשגיח על הצדיק, עד שאגיע מהעבודה. הודעתי לה שהיא מדווחת לי מהציר, גם מדווחת על הגעה. "תבדקי לחץ אוויר בצמיגים, מים כחולים לניקוי השמשות, ותוודאי שיש לך מספיק דלק", ביקשתי ממנה. "חיים שלי אתה", היא ענתה, "עוד פעם אנחנו בהתקף חרדה קל? אל תדאג אני יודעת לנהוג". כן, בטח יודעת. כשאני רואה איך היא אוחזת בהגה, אני מתפלל בלב, מהפיחדון.

אף פעם לא הבנתי איך גברים מרשים לנשים לנהוג אותם. אני, קשה לי גם כשגברים נוהגים אותי, אני לא יודע מה לעשות עם הידיים, אני חסר מנוחה. חלפה שעה, אין דיווח, אז התקשרתי אליה. שמעתי את חברותיה ברקע בדיבורית. "מה, עוד לא הגעת? הייתי מגיע לבאר שבע בזמן הזה".

היא הסבירה שהן יצאו מאוחר, אבל לפי הווייז הן 20 דקות מהיעד. "רון, אל תדאג", צהלו חברותיה מאחור. "יש לה הרבה דלק והמון אוויר בצמיגים, נשבעות לך", הן התגלגלו מצחוק והוסיפו: "שריתוש, איזה פולני חרדתי מצאת לך".

הן הגיעו, היא דיווחה, אני התרעתי: "דיר באלאק לשתות אפילו טיפה של יין. אם תופסים אותך בינשוף, אני שובר את כל האוטו לרסיסים, את עוברת למוניות". היא הבטיחה שהיא אדם אחראי.

לא היה יותר מדי ספורט בטלוויזיה, הכדורגל העולמי בפגרה. מישהו כתב בטוויטר שאם זה יימשך יותר מדי זמן, יהיה בארץ שחזור של אירוע הירי המטורף שהפך לסרט של מייקל מור "באולינג לקולומביין", הסכמתי איתו. הזבל שיש על המסך בערוצים המסחריים, זה באמת אסון.

עברתי לנטפליקס לסדרה "משחקי הדיונון" מקוריאה הדרומית. כולם המליצו על הזבל הזה, אני באמת לא מבין מדוע. צפיתי בארבעה פרקים בפחות משעה בשיטת פאסט־פורוורד, הסיפור נראה לי מטומטם מדי, אז השארתי את שאר הפרקים ליום שבו אדרש למצב של ערנות מוחלטת. פתאום שרי הכלבה נבחה, הבנתי שכיפוש הגיעה לחניה.

ירד לי מפלס החרדה, היא הייתה מאושרת מהאירוע והמתנות, ואני נרדמתי. למחרת היא הגיעה מוקדם מהעבודה. אני יצאתי, פתאום חזר לי הדז'ה־וו מהנסיעה שלה אתמול. הלכתי לאוטו שלה, הבטתי בצמיגים, בכל הארבעה חסר אוויר. לפי מצב השמשה הקדמית, אין לה מים כחולים. נשמתי עמוק וטלפנתי אליה. "כיפוש, צאי למלא אוויר, עכשיו תצאי".

אני: "אני לא אחזיק מעמד. אני חייב פחמימה ליד, תפו"א או אורז. אני גם צריך מנה ראשונה, את מבינה אותי, נכון? דג לבד לא משביע אותי ממש".

אני: "תלוי בעומס. אם אני בבית, ולא אכלתי צהריים מסודרת, אז כיפוש מכינה לי דג בתנור עם פירה, או במיה וחצילים ברוטב אדום, כאלה. לפעמים מרקים. אני אוהב מרק, אבל עם תוכן, שלא יהיה דייסה, נגיד מרק גולש. לא אוהב עדשים ואפונה, או מרק כתום. מי אוכל אוכל ירוק וכתום? מה, אני חייזר?".

היא: "רון, אני לא קונה את המשחק שלך. אתה טוב, אבל לא מספיק טוב. אתה באת אליי כדי שאמליץ בשבילך על אוזנפיק. אתה בוחר בפתרון הקל, הכימי, שימנע ממך לאכול, אז תפחית משקל".

היא ממש התרשמה מהביצוע הנקי. "יואו, איזה יופי, מאמי. למה לא לקחת אותי איתך? היא אמרה שיש תופעות לוואי? משהו שאני צריכה לדעת? תענה לי לאט, כי אני מרגישה מתי אתה משקר, גם אם אני לא אומרת".