יש אנשים שכועסים עליי. "זה לא פרצופה האמיתי של המדינה", הם טוענים. "יש צדדים יפים, יש מעשים טובים, יש נתינה, תספר על זה". עשרות שנים אני משיב בנימוס לאנשים הטובים האלו שאני שמח לספר על דברים יפים, אבל מחובתי להתריע על הרוע, האלימות, הפשיעה והאכזריות שמשתוללים ברחובות, וזאת כדי לנסות לגרום לגורמים האחראים לטפל בהם ביד קשה, בענישה חמורה, בהטלת קנסות ומאסרים ארוכים וכדי לנקות כמה שיותר את הרחובות מהמטונפים שמזהמים אותם.
אני מתנצל מראש על 42 המשפטים הבאים, שבאים להראות שאני מאוד עקבי בעניין הזה ונכשלתי כישלון חרוץ בניסיונותיי לעזור בשינוי פני החברה הישראלית. 42 המשפטים הבאים פורסמו במדור שלי ב"ידיעות אחרונות" ב-29 במאי 1991. שם המדור היה "כשר בהשגחת השכפ"ץ" (על משקל בד"ץ). אלו היו 42 שורות שכל אחת מהן דיווחה על אירוע פלילי, ממש כפי שאני עושה בעצם הימים האלו, כאשר הפשע, האלימות, מעשי הרצח והאונס משתוללים בארץ הקוידש, ארצו של העם הנבחר. 30 שנים עברו, כלום לא השתנה:
אחרי 30 שנה כלום לא השתנה. אני אוסף את הערימה של קטעי העיתונות מהשבועות האחרונים, דוחס לשקית ניילון בדרכה לפח הזבל. אני מעריך שבעוד 30 שנה, כשאהיה בן 105, אכתוב את הטור הזה ואזכיר שלפני 30 שנה ו-60 שנה היו אותם אירועים נוראים והתרעתי, וצעקתי, ושום שינוי לא קרה. ואל תשכחו, אנחנו העם הנבחר, עם סגולה שחי בארץ הקוידש תחת עינו הפקוחה של בורא עולם, השם יתברך, ש"הכל נהיה בדברו".
2. בסוף השבוע שעבר ראיתי תמונה שעשתה לי רע על הנשמה: בחור צעיר, לבוש בלויי סחבות, מטונף, מצחין, ספק עמד ספק נשען על עמוד ברחוב ויצמן פינת ארלוזורוב בתל אביב, ודיבר עם עצמו. הוא הקיא ואז ניסה לצעוד כמה צעדים, התמוטט על המדרכה, נשכב על הגב ונרדם. אזרחים טובים צלצלו למשטרה ולמד"א.
הגיעה ניידת, הגיע אמבולנס, הצוותים היו אובדי עצות. הבחור מוכר ממקרים קודמים. במיון איכילוב מסרבים להכניס אותו, כי אינו חולה ואינו פצוע. הוא סתם שיכור שהכנסתו למיון תשבש את העבודה. למשטרה אין מה לעשות איתו, כי הוא לא עבר עבירה פלילית. השוטרים לא ידעו שכמה דקות קודם לכן ניסה לגנוב בפיצוצייה בקבוקי בירה ובעל המקום הבריח אותו במקל של מטאטא.
ירחם השם, אבל הקטע הזה הזכיר לי שלפני למעלה מ-60 שנה, כשחזרתי מפעולה בתנועת הנוער העובד והלומד קן צפון, הלכתי לאורך ארלוזורוב לכיוון בית הוריי. בפינת שלמה המלך ראיתי בחור צעיר נשען על עמוד, משמיע קולות מוזרים. היה נראה שרגליו לא נושאות אותו והוא התיישב-קרס על המדרכה. התקרבתי וראיתי שהוא אוחז בידו בקבוק קוניאק והבנתי שהבחור שיכור, זה היה השיכור הראשון שראיתי בחיי. שאלתי אותו אם אפשר לעזור לו במשהו, והוא גירש אותי בצעקות. ברחתי.
התמונה של השיכור הראשון שראיתי הייתה חרוטה בראשי. כעבור כמה שנים, כשישבתי ב"כסית", ראיתי בחור צעיר מזמין כוסית קוניאק זול. הייתי בטוח שאני מכיר אותו. הבטתי בו שוב, הפעלתי את המוח ונזכרתי. כבר אז לא עשיתי חשבון לשום דבר. ניגשתי לבחור, ביקשתי רשות לשבת לידו. שאלתי אותו אם הוא זוכר שפעם היה שיכור כלוט ברחוב ארלוזורוב פינת שלמה המלך ונער צעיר, אני, שאל אותו אם הוא צריך עזרה והוא גירש אותו בצרחות. הבחור נעץ בי עיניים ואז צעק "מרסלללל, תביא לנודניק הזה כוסית 84". זה היה ה-84 הראשון ששתיתי. הבחור הרים כוסית. "אני אהרון בכר, מי אתה?", "נתן זהבי", השבתי. ככה החלה ידידות מופלאה, היכרות שנמשכה שנים ארוכות.
אהרון בכר היה מהעיתונאים הטובים, הכישרוניים והנוקבים שהיו בעיתונות הישראלית. היה לו כישרון כתיבה שעורר קנאה בקרב הקולגות שלו. הטורים שלו "יריות באוויר" ו"מאזני צדק" היו מאסטרפיס. היה להם קהל הקוראים הגדול ביותר במדינה, לפי כל קנה מידה. יום אחד ישבתי עם אהרל'ה ב"דרבי בר" בדיזנגוף. ניהלנו ויכוח על עתיד המדינה, ואני אמרתי לו שחלק גדול מהתושבים זקוק לאשפוז דחוף, אבל ישנה מצוקת מיטות בבתי החולים. ישבנו ובחנו את העוברים והשבים והתחלנו לצחוק. חלק גדול מהם, אם לומר בלשון עדינה, נראו "קוקואים" לגמרי. "שש על שש" בסלנג. "חנ"שים" (חולי נפש) בעגה המשטרתית. בהמשך לישיבה הזו אהרל'ה כתב כתבה גדולה תתת הכותרת "מצוקת האשפוז", כותרת שממש מתאימה למצבנו היום בארץ הקוידש.
מאז חדרה לסלנג של השפה העברית המילה "מצוקאי" - אחד שזקוק לאשפוז אך בגלל מצוקת המיטות הוא מסתובב חופשי. המצוקאי השיכור שראיתי בסוף השבוע שעבר כנראה לא יהיה כמו אהרון בכר (הלוואי שאני טועה). הוא לא היחיד שמתגלגל ברחובות, שתוי ומלוכלך. יש רבים כמוהו בגינות הציבוריות ובחצרות הבתים. אנשים ללא הווה, ללא עתיד, שאולי קיימים ביניהם כישרונות גדולים, שלא מגיעים לידי מיצוי יכולותיהם והם בורחים לאלכוהול ולסמים.
בכר עשה תארים אקדמיים, כתב ספרים, תסריטים והיה לו קהל מעריצים גדול. יום שישי אחד ישבנו בבית הסופר ב"שולחן הרשעים", משם עברנו למסעדת "אולימפיה". אף על פי שהוזהר לא לגעת באלכוהול בשל אולקוס קשה שממנו סבל, בכר לא התאפק ושתה כוסית ערק. זו הייתה הכוסית האחרונה ששתיתי עם בכר. זו הייתה הכוסית האחרונה בחייו.
התרעות פיקוד העורף