יש המון ציניות בשימוש שעושה הטלוויזיה במסורת היהודית, בדת ובמיוחד במלכת השימושים לצורכי רייטינג - השבת. מאכלים ביתיים תופסים נתח נרחב בתוכניות בישול, כדרך לספר את סיפורו המשפחתי של המועמד (ריח הממולאים בשישי בערב, פתיחת התנור וניחוחות החלה, געגועים לאמא, סבתא וכו'). ב"האח הגדול" עורכים קבלת שבת כדי שכל דייר יוכל לספר על נקודת ההתייחסות שלו אליה, וב"הישרדות" בעיקר מתגעגעים אליה.
זו הזדמנות מצוינת לכל מתמודד לספר על חשיבות המשפחתיות עבורו, על ההתכנסות בשישי בערב, הסעודה, הקרבה לילדים. או להפך, חוסר המשפחתיות בביתו, ועל כך שאין לו הרגשה של שבת בבית, על כמה זה תמיד היה חסר לו. ואז הוא דומע ומתייפח מול צילום קלוז־אפ משכנע, כשכל האחרים מיד יתנדבו להזמין אותו אליהם הביתה, להרגיש מה זו שבת אמיתית.
כלומר, השבת היא האופציה הערכית החשובה ביותר - כל עוד אין הצעה טובה יותר על השולחן. "אבל דווקא פה מבינים מה הדברים החשובים באמת בחיים", הוא אומר, וכולם מסכימים. לפעמים צריך לנסוע הכי רחוק כדי להרגיש הכי קרוב. נניח.
אלוש הוא מתחזק סדרתי. "מדובר בסטארט־אפ", הוא מספר בראיון אחד על שמירת הנידה. "אני מאמין", הוא מתאר את עצמו בעיתון אחר, ומשתף בשיר חדש. ובכתבה ב־N12 הוא מרחיב עוד "על ההתקרבות לדת ועל המוזיקה". כל הראיונות שלו לאחרונה משלבים שני אלמנטים - דת וקידום מוצרים. התקרבות לבורא עולם והשקה. התחזקות וסיום עונה של "להיות איתה". שמירת נידה ואי־פי שהוציא זה לא מכבר. רוח וחומר.
בראיון הטלוויזיוני האחרון, לפי שעה (חדשות השבת, ערוץ 12), אלוש הזמין את הכתבת אל בית הכנסת שלו. בתצוגת משחק בינונית להחריד, כשהוא דמע מהתרגשות, ניסה להתרחק מהמצלמה ולהגיד "לא, לא, אל תצלם, תן לי דקה, אחי". מיד אחר כך הוא גרר את צוות הצילום לאמצע שדה סמוך לביתו, שם הקריא לעצמו פסוקים, תוך שהמצלמה מתעדת אותו ברגע "אינטימי" של התקרבות לבורא עולם. באופן פרדוקסלי, הוא משתף מדינה שלמה בהתבודדות שלו. הוא לא רק מספר שחשוב לו להתרחק, הוא ממש מדגמן את זה.
התרעות פיקוד העורף