קנדי מציע את הפתרון הסביר בעיניו: ביטחון לאמריקאים תמורת קצת פחות ביטחון לטורקים. לארה"ב יש כמה טילים גרעיניים על אדמת טורקיה. כמה בדיוק? הנשיא שואל, אף אחד לא יודע לומר לו, עד שאחד העוזרים הזוטרים, מפינת החדר, צועק "15". קנדי מביט לעברו: "15 טילי יופיטר בטורקיה?". כבר ברור: הוא לא יסתכן במלחמה גרעינית כדי להגן על כמה טילי יופיטר בטורקיה.
פרד קפלן, בספרו "הפצצה", מתאר את מה שקרה אחר כך. האמריקאים סגרו עסקה, אבל חשאית. אחר כך התחילו לשקר. לאחרים, וגם לחברים. כמה ימים לאחר תום המשבר נערכה שיחת טלפון: הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר צלצל לנשיא המכהן. האם הייתה עסקה מאחורי הקלעים, שאל אותו, האם נתת לסובייטים תמורה כלשהי. קנדי שיקר, בלי למצמץ. לא הייתה תמורה. הוא שיתף רק שישה מעוזריו בפרטי העסקה האמיתית. כשנרצח, כמה חודשים מאוחר יותר, קנדי האח וששת השותפים לסוד סיכמו שלא מגלים. ממשיכים לשקר.
אחד מהשישה, טד סורנסן, הפיץ בספרו על קנדי את האגדה המוכרת על קנדי החכם שמשיב למכתב הראשון של השליט הסובייטי, חרושצ'וב, ומתעלם מהמכתב השני, התובעני יותר. הצעה לעשות כך אכן הועלתה, אך נדחתה על ידי קנדי. האגדה קיבלה כנפיים. רוב האמריקאים כנראה חושבים עד היום שקנדי לא נכנע לתביעה הרוסית. כנראה שהם טועים.
מכרו להם בלוף, ולא רק להם: אפילו סגן הנשיא, לינדון ג'ונסון, לא ידע את האמת. הראשון שהודה בפומבי באמת היה מקג'ורג' באנדי, היועץ לביטחון לאומי. הוא עשה זאת יותר מ־20 שנה לאחר מעשה.
למה הוסתרה האמת? כדי למנוע מקנדי מבוכה פוליטית בבית, שעלולה לבוא במצב של כניעה. כדי למנוע מארה"ב מבוכה אסטרטגית בחוץ, כאשר ייוודע שבחרה לחמוק מעימות מסוכן עם הרוסים, ולא היססה להקריב לשם כך את בני בריתה הטורקים. למען האמת ההיסטורית צריך לציין: האמריקאים הניחו שהטילים בטורקיה לא מוסיפים הרבה לביטחון, וממילא, הם ציפו להשיק צוללות נושאות טילים גרעיניים זמן קצר אחר כך, שאת אחת מהם ישגרו בעת הצורך לים התיכון. טילים ניידים בצוללות טובים יותר מטילים חשופים לפגיעה על היבשה.
כך או כך, לטורקים לא סיפרו. "מישהו דיבר איתם?", שאל קנדי בישיבה המכרעת שבה התברר לו מספר הטילים. הוא נענה בשתיקה. אף אחד לא טרח להתקשר.
הספר של קפלן שהוזכר לעיל, המספר את תולדותיה של האסטרטגיה האמריקאית בתחום הגרעין, גדוש ברגעים של הסתרה, הכחשה וחוסר אמון. שארל דה גול, שמוצג עד היום על ידי האמריקאים כמי שגאוותו הצרפתית הפכה את העבודה המשותפת איתו לבלתי נסבלת, צדק בחשדותיו. הוא היה מהראשונים שהבינו שאף נשיא אמריקאי לא יסכן את ניו יורק כדי להציל את פריז.