הפטפטת והרהב לא יועילו נגד הגרעין האיראני ולא נגד החמאס

באיראן אכן העסק שונה ומורכב הרבה יותר, אין הפתעה, וגם מרכיבי התקיפה באם תבוצע - שונים. מבצע צבאי נגד מתקני הגרעין באיראן יתבצע בתנאים קשים בהרבה, במספר יעדים, וגם כך מדובר רק על עיכוב של כמה שנים ולא בהשמדה מלאה. וישנם כמובן הסכם הגרעין ומעורבותה של ארה"ב באירוע.

אבל ברשותכם, נחזור לישראל. לי לא ברור מדוע אנחנו, שמוכנים לשלם בחיי אדם כדי לקבל בדל מידע על הפרויקט האיראני ועל פריטי מודיעין נוספים, מתפשטים בפומבי ומעניקים את כל המידע בחינם: ראש הממשלה בנט מודיע שנתניהו דיבר הרבה ועשה מעט והדבר מלמד על חוסר מוכנות, צה"ל טוען שחסרים לו מיליארדים להשלמות רכש, ראש המוסד "מבטיח" פומבית שלאיראנים לא תהיה יכולת גרעינית צבאית ועוד.

עם דברת, פטפטת ומאבקים פוליטיים ישראל לא תשיג את היעד האסטרטגי שלה. גם המאמצים המדיניים להגברת הסנקציות והפיקוח וגם המאמצים הצבאיים והמודיעיניים, צריכים לחזור מכותרות העיתונים ומהדורות החדשות אל המפגשים המדיניים והביטחוניים הסגורים, אל חדרי הדיונים בקבינט הביטחוני והחפ"קים המבצעיים – ויפה שעה אחת קודם.

ואני שואל: מדוע לעזאזל לא לתת למחבלי חמאס "לחנוך" את המכשול המרשים הזה בהזדמנות הקרובה כשיחליט להתעמת שוב עם ישראל? למה לא להפתיע אותם? למה טובה החגיגה הזאת וכיצד היא מוסיפה לביטחון המדינה?

ואם כבר עסקנו במכשול, אפנה את הזרקור הקטן שלי כאן לתא"ל ערן אופיר, ראש מנהלת גבולות ותפר, האיש שכבר קרוב ל־20 שנה עוסק באותו תפקיד והופך את "הארץ המובטחת" שלנו ל"ארץ המאובטחת" בגדרות ומכשולים בצפון, בדרום, לאורך הגדה וסביב ירושלים. אני מצטרף כאן לדעת רבים שסבורים שהגיעה העת שהרמטכ"ל ושר הביטחון יעניקו לו דרגת אלוף אישית. ממילא זה לא יהיה כרוך בעלות כלשהי בשל גילו והוותק שלו, רק מעט הוקרה והערכה לקצין ולאדם מסור, שנמצא כבר שנים באותו תפקיד ובאותה דרגה, ושיכול היה בקלות להיות מיליונר גדול בשוק הפרטי.

המראה של קצין בדרגת סרן מאבטח טוראי היה חריג וצורם (עד שהוחלף במאבטח אזרח שמומן על ידי צה"ל), וזו גם הייתה הסיבה שלאחר שיקול דעת, החלטתי להציב אותו בדוברות צה"ל במחנה פיקוד המרכז הסגור יחסית, ולא בבית העיתונאים ברחוב קפלן, כדי לצמצם את הפפראצי והתקלות.

זוהי הפעם הראשונה שאני כותב או מתייחס לחייל שלי לשעבר, ואני עושה זאת על רקע דרישתו של נתניהו שהמדינה תמשיך לאבטח את רעייתו ואת ילדיו, ונוקט צעדים חריגים כדי לקדם החלטה שכזו, בעוד השב"כ אינו סבור שהילדים והרעיה נתונים לאיומים.

אפשר לצפות ששרים יתמקדו במשרדיהם, שהמינויים יהיו מקצועיים וראויים, שענייני הביטחון והחוץ ינוהלו ללא שום שיקול פוליטי, שיינתן גיבוי מוחלט ומלא למערכות אכיפת החוק והמשפט, שיינתן דגש מספק לא רק לענייני ביטחון ושלום אלא גם למערכות הבריאות, הבטיחות בדרכים (דחוף), הגנת הסביבה, האנרגיה החליפית, ביטחון המזון והחקלאות, לחינוך ולרווחה, לגליל ולנגב. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

והנה צפיתי השבוע במחזמר "התחנה", שמעלה תיאטרון חיפה על קורס הכתבים של גלי צה"ל בשנת ההתנתקות. האמת היא שיש קושי גדול ברגעים הראשונים לראות כיצד אירוע טראומטי שכזה הופך למחזמר בידורי, אבל זהו התיאטרון וזוהי הבמה. המחזמר שכתבו דפנה אנג'ל ושי להב מביא לצד המוזיקה גם כמה מהדילמות שהכרתי בזמן אמת, ולא מעט מתחים שאכן קיימים בתחנת שידור צבאית (וכמובן שהמפקד בפועל בזמן ההתנתקות היה הרבה יותר נחוש מזה שמשוחק על הבמה).