הממשל ידע שעל ישראל תמיד אפשר לסמוך, תהא ממשלתה אשר תהא. הכל מתחיל ונגמר במילה אחת – אינטרסים, אבל ביחסי שתי המדינות זה מעבר לכך. אותם ערכים שהן חולקות הם־הם היסוד־מוסד לברית ביניהן. עליות ומורדות ביחסים תמיד היו ויהיו, אבל בבסיס הברית נשמרת הקרבה, התמיכה, ההישענות זו על זו. גם אמריקה הגדולה זקוקה לישראל הקטנה. קטנה בשטחה, קטנה במספר אוכלוסייה, אבל בולטת בסביבתה באורח חייה הדמוקרטי, בהישגיה, בעוצמתה.
נשיא ארצות הברית שאף לכונן הסכם שלום שיירשם על שמו, גם במחיר הסגת ישראל לקווי 67’, עם התאמות הדדיות, וייסוד מדינה פלסטינית. בתעצומות נפש של מנהיג איתן, שמיר ידע בשום שכל למנוע מהלך מסוכן כזה, ויחד עם זאת נזהר לא לחולל שבר ביחסים. בוש אומנם הפעיל עליו לחץ כבד, מנע את הערבויות לקליטת העלייה הגדולה, אבל גם הבין שאין לחצות את הקווים.
הידידות האיתנה, הבסיסית, עמדה במבחן בשני אירועים דרמטיים: במלחמת המפרץ ידע שמיר לקבל את דרישת בוש לאיפוק, ואילו בוועידת מדריד קיבל בוש את דרישת שמיר לא להזכיר את נוסחת “שלום תמורת שטחים”.
התרעות פיקוד העורף