התדרדרה, כי אנחנו חיים בעולם שעסוק ללא הרף, באופן אובססיבי ממש, במראה חיצוני. ומכאן גם - בשיפוט מתמיד של המראה הזה. אפשר לחוש את זה, במלוא העוצמה, בדור הצעיר. אני מגדל שלושה בנים, בגילי 14־22. אף אחד מהם לא דוגמן, או מתעסק באופן חריג בטיפוח. ועדיין, הם עסוקים בהופעתם הרבה הרבה יותר ממה שאני ויתר חבריי הכרנו בגילם. ואני לא מאשים אותם. עולמות האינסטגרם והטיקטוק שבהם הם חיים מחייבים אותם להעלות תמונות של עצמם על בסיס כמעט יומי. ולתיעוד הזה יש גם פידבק מיידי, בדמות לייקים, כמות צפיות וגו'. רוצה לומר, הם כל הזמן נדרשים להיראות במיטבם, כי המראה הזה עומד למשפט באופן פומבי ברחבי הרשת.
זו מציאות תובענית, לא פעם אכזרית, ששמה את המראה החיצוני במקום גבוה מדי. לא פלא שאחוז הנערים/ות הצעירים בחדרי הכושר עלה באופן קיצוני. וכך גם ההשקעה בטלפונים. הבן הצעיר שלי ניהל בבית קמפיין מתמשך כדי שנקנה לו אייפון. מכשיר שעולה פי שניים מטלפונים מצוינים אחרים. מה שהכריע את הכף היה הרגע שבו הסביר לי, בקול חנוק מדמעות, שהמצלמה של האייפון “מוציאה אותו הרבה יותר טוב". אני לא יודע אם זה נכון, אבל עצם האמונה שלו בעניין שכנעה אותי (ובאותה מידה, גם קוממה. אבל לך תילחם בעולם. הרי “התקדמנו").
אבל האובססיה הזו, סביב המראה החיצוני, היא לא רק נחלתם של צעירים. כמעט כל האנשים מסביבי, באזורי גיל 50, עסוקים ללא הרף בחיצוניות שלהם. הם רצים, מרזים, מנותחים, מזמינים בגדים מאתרים בחו"ל והולכים לצלמים מקצועיים לטובת תמונת הפרופיל שלהם. והכל בגיל שבו ההורים שלנו כבר הרימו ידיים, והפסיקו להתעסק במראה שלהם ללא כל נקיפות מצפון. זה נכון גם לגביי, שיהיה ברור. השאלה איך אני נראה מטרידה אותי לא מעט. והיא גם משמעותית, כי היא מרכיב חשוב באופן שבו העולם שופט אותי. אדם ש"נראה טוב", הוא גם אדם “מצליח", “רלוונטי" וגו'.
החשיבות העליונה הזו, שניתנת למראה החיצוני, אולי עודנה בסממנים הקיצוניים שלה - למשל, למרוח דוגמנית חצי עירומה על שלט חוצות באיילון כבר לא נחשב קול, אבל לא השתנתה כלל במהות. למשל, בתוכנית כמו “חתונה ממבט ראשון", שמתיימרת לעסוק בנושא אוניברסלי כמו זוגיות ולהציג משתתפים שמגיעים מרקעים שונים ומגוונים, יש דבר אחד משותף לכולם: הם נראים מצוין. הרבה יותר מהממוצע. למה? כי לימדו את כולנו לסגוד ליופי. כי “סתם אנשים" על המסך לא יביאו מספיק צופים.
התרעות פיקוד העורף