שבוע טוב עבר על נפתלי בנט. בפעם הקודמת שבנט שידר שהוא מבסוט, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה, געו הביביסטים בצחוק וכמעט נחנקו מנחרות בוז. הם היו משוכנעים שהממשלה היא תולדה של נישואי קרובים ונולדה בלידת עכוז, מה שמבטיח לנו שתיפח את נשמתה בטרם תיבש השליה.
הם טעו. הממשלה קמה, התייצבה, התבססה, העבירה תקציב, התגברה על זן הדלתא בלי לסגור ולו פיצוצייה אחת, הנהיגה שורה של רפורמות, מנהלת מדיניות ביטחונית תקיפה (בסוריה), משקמת את יחסי החוץ של ישראל עם מדינות המעגל הקרוב והרחוק ועובדת קשה. יש קלקולים, יש תקלות, יש סקנדלים בין השותפים השונים, אבל אף אחד לא חולם לעזוב, כי לאף אחד אין לאן ללכת, ובעיקר כי הממשלה הזו עושה דברים חשובים וחילצה את מדינת ישראל מחוטפיה.
אט־אט הומרו הבוז והצחוק הביביסטי בצווחות געוואלד עולות ויורדות. השבוע קרו, במקביל, שני דברים מדאיגים: החוק המאפשר לשוטרים להיכנס ולחפש בבתים פרטיים ללא צו חיפוש עבר בקריאה ראשונה, ומכתב שכתבה היועמ"שית במשרד ראש הממשלה למשפחת נתניהו, ובו דרישה להחזיר לאלתר 21 מתנות ש"נעלמו" בתהליך העקירה (של משפחת נתניהו מבלפור). רק שלא יחליט מישהו לנצל את החוק החדש ולהיכנס לבצע חיפוש פתע בקיסריה, או בדירה ברחוב עזה בירושלים, או בבית ברחוב הפורצים, לשם הועברו רוב הקרטונים שארזה הגברת, בידי רב־המשרתים אפי אזולאי.
ובעוד בנט מתענג השבוע על מנעמי השלטון, התרוצץ קודמו המיוזע והנפחד וניסה לקושש מקופת המדינה עוד כמה חודשים של מכונית, נהג ומאבטחים (לרעייתו ושני בניו). בעוד נתניהו מצלם את הסרטון שממנו אפשר היה להבין שנחטף, שבו הוא דורש מהמדינה להמשיך להסיע את רעייתו ובניו ממקום למקום, טס בנט לקצור את פירות השלום (של נתניהו) באבו דאבי. ובעוד מסע ההסתה והיבבות של המשפחה המלכותית לשעבר שוטף את הרשתות ומעורר בעיקר רחמים, ישב ראש הממשלה בנט לארבע שעות של ארבע עיניים עם שליט האמירויות מוחמד בן זאיד (MBZ), שאותו מכנה בנט בשיחות סגורות "הארכיטקט של המזרח התיכון החדש". אין צדק בפוליטיקה.
או שדווקא יש: בנט הוא ילד הכאפות הנצחי של נתניהו. המתנה שלא מפסיקה לתת ולהיחבט. הוא ואיילתו הושלכו מהלשכה פעם אחת, ועוד פעם, ושוב ושוב. בכל דור ודור, רגע לפני הבחירות, היה נתניהו שולף את הקשית המפורסמת ומרוקן את כוס המנדטים המיותמת של בנט כרצונו. גם כשכיהנו כשרים בכירים בממשלתו, לא הייתה להם דריסת רגל במעון המלכותי או במטוס הנשיאותי. הוא פיטר ומינה אותו בקצב שבו מחליפים גרביים. כשמינה אותו לשר הביטחון, הפך את זה לבדיחה. כשפיטר אותו מתפקיד שר הביטחון, הוסיף לזה השפלה. הרי מי שהחליט להסיר מעל בנט את האבטחה שלושה חודשים לאחר שנפרד מתפקיד שר הביטחון, זה נתניהו. מעשה שמעיד על שנאה תהומית וחוסר אחריות קיצוני: שר ביטחון חשוף לכל הסודות הרגישים ביותר של המדינה. מדובר כאן לא רק באבטחתו של בנט, אלא גם באבטחת הסודות שהוא אוצר בקרבו. אבל לנתניהו, או למי מבני ביתו, היה חשוב יותר להשפיל את בנט. למרות זאת, בנט לא פצה את פיו.
לעקוב אחר הכסף
"ילד הכאפות" הוריד השבוע חתיכת כאפה לקיסר המודח. עכשיו הוא בבלפור. מי שתחנוך מתישהו את המטוס המלכותי, זו גברת אחרת. הממרה שלפיה "כל מי שדרכת עליו בדרך למעלה, ינקום בך כשתהיה בדרך למטה" התגשמה במלואה, ובאופן מושלם. רק מי שמבין את המציאות בתוך קן הקוקייה אשר בקיסריה יודע שאין בתפריט הפעולות האנושיות מעשה חמור ונורא יותר מליטול מהגברת את מכוניתה ומאבטחיה. בעצם, יש: ליטול את זה גם מילדיה. זה משול לרצח עם.
אגב המתנות. לו היה בישראל יועץ משפטי לממשלה אמיץ, חותר למגע וחסר פשרות, אב המעון לשעבר בבית ראש הממשלה, אפי אזולאי, היה צריך להיות בחקירת משטרה. הוא זה שנצפה מעביר את הארגזים לבית ברחוב הפורצים (אחד ממעונות המשפחה). שיסביר איפה המתנות. אזולאי עובד עכשיו בליכוד. כלומר, ממשיך לשרת את הגברת על חשבוננו. ממה שאני מבין, סבלנותו מתקרבת לקצה.
מדובר במיליונים. ותיקי המשרד נזכרים איך דרשה מי שדרשה להחליף את המנגל העתיק בחצר בקיסריה. מנגל שהגיע, בזמנו, עם הבית עצמו (שנרכש מכונס נכסים). מנגל שכבר אז לא היה ראוי לשימוש. ולפתע נזכרה מי שנזכרה שהמנגל דורש החלפה כי "המאבטחים כל הזמן פותחים וסוגרים אותו כדי לחפש מטענים". אז אם השב"כ קלקל, שהשב"כ יחליף. וגם המדרכה. כן, המדרכה בכניסה האחורית. צריך להחליף את המרצפות, כי "ראש הממשלה הולך כאן ויכול ליפול".
אני חוזר על מה שכבר פורסם כאן פעם, ונחשף במהדורה החדשה של ספרי: אפי אזולאי, אב הבית במעון ראש הממשלה, נתפס על ידי השב"כ כשהוא דורש ולוקח שוחד מספקים לבית ראש הממשלה, במהלך עבודתו. הוא הודה, הודאה כתובה. ראש השב"כ נדב ארגמן הודיע על כך, בעל פה ובכתב, לראש הממשלה. כולם היו בטוחים שתוך עשירית שנייה יהפוך האזולאי הזה להיסטוריה. בכל זאת, האיש עובד במקום הרגיש במדינה. בינתיים אלה שהיו בטוחים, הפכו בעצמם להיסטוריה. אזולאי נשאר. ההוראה יצאה מבלפור, כמובן. ולא בפעם הראשונה.
"שלוש שנים", הזכיר לי מישהו שעבד שם בתפקיד בכיר מאוד, "היה אסור להיכנס לחדרו של עזרא סיידוף, רק מהפחד שלא יהיה עד מדינה". סיידוף היה המוציא והמביא (בעיקר מביא) של גברת נתניהו בדור הקודם. הוא לא עמד בלחצים, הסתבך, נחקר, קרס והושעה. לא העזו להחליף אותו. שמרו על החדר שלו נעול, המפתחות אצל דרורית. המחליף שלו, שהובא במיוחד כדי לרצות את הגברת, סירב לרצות את הגברת. מה שהכי מפליא כאן זה שדווקא השלטון החדש, של בנט, נפטר מאותו מחליף ישר והגון. דרורית שטיינמץ עוד שם, כמו שלומית ברנע. אפי אזולאי ממשיך להשתכר מקופת המדינה, והמנכ"ל של נפתלי בנט, יאיר פינס, מתנהג כמו עיזה עיוורת. מסתבר, כאמור, שלא תמיד יש צדק.
המשימות של נתניהו
מה האסטרטגיה של נתניהו? תאזינו לשופרות: הם על הראש של יאיר לפיד. הצורר החדש. נקודת המשבר הבאה של הממשלה היא התקציב הבא וההחלפה בין בנט ללפיד. חובה לקעקע את הלגיטימציה של לפיד עד עפר. אלא שבינתיים זה לא מתרומם. להפגנות למען נתניהו מגיעים בודדים. אותם קולות, אותם גידופים. ההפגנה הגדולה משכה בקושי 3,000, באדיבותם של החרדים והסרוגים. הימין לא יוצא לרחובות. אין לו סיבה. אין אוסלו, אין התנתקות, אין מו"מ מדיני, אין פינוי התנחלויות. יש רק מאמץ פתטי להחזיר את ביבי.
נתניהו עצמו עסוק במשימה אחרת: לפרק את כל הימין שמימינו. מדובר בתקווה חדשה של גדעון סער וימינה של נפתלי בנט. העובדה שסער נטל מנתניהו שלושה מנדטים היא שהפילה אותו. היא, ולא שום דבר אחר. נתניהו יודע את זה. סער ובנט, לפניהם ליברמן, קראו תיגר על המונופול של נתניהו על הימין. בלי המונופול הזה, אין נתניהו. אז הוא הולך בכל הכוח על הראש של סער ובנט. לפי הסקרים, הוא די מצליח.
סמוטריץ' מספר את הסיפור הזה בכל מקום. ברדיו, בטלוויזיה, במאמרים (האחרון שכתב על זה היה עקיבא נוביק). יש רק בעיה אחת: את ההוכחות, החוזים, הטיוטות וההתחייבויות שומר סמוטריץ' לעצמו. הוא לא רוצה לפגוע באמינותו, הוא לא רוצה "לשרוף" אנשים שנתנו בו אמון. אגב, זה יפה מצדו (בלי ציניות). לאחרונה נודע לי שבמהלך אותו מו"מ להקמת אותה ממשלת ימין, הסכים סמוטריץ' לתת לבני שיחו ערבות בנקאית, כדי להבטיח שהממשלה שאותה תכנן להקים, קום תקום. הוא הבין שלמילה של נתניהו איש לא יאמין אף פעם (חוץ מהשופרות כמובן), אז הוא נאלץ לעמוד בפרץ. זאת ועוד: על פי המידע שהגיע אליי השבוע, הוא גם הסכים לתת ערבות פוליטית: אם זה לא יקרה, אמר סמוטריץ' לבני שיחו, אני אתמוך, מבחוץ או מבפנים, בממשלת שמאל. כך, חד וחלק.
מסלול עוקף רע"מ
מסופקני. למה לא? הם ידעו ששקד מתה להקים ממשלת ימין. היא בצד שלהם. מיותר לציין שכולם, חוץ מסמוטריץ', מכחישים את האפשרות הזו. גדעון סער, הבוס של השכל ואלקין, היה מוכן להקים ממשלת ימין בתנאי קטן אחד: שנתניהו לא יעמוד בראשה. יתכבד ויזוז הצדה לטובת בכיר אחר בליכוד. ובכן, במקום לזוז הצדה, נתניהו הזיז את כל הבכירים הצדה. ולכן זה לא הסתייע.
המסלול השני מעניין הרבה יותר. קוראים לו בני גנץ. כן, כן. לפני שאתם מתפוצצים על גנץ, נדמה לי שזו זכותו הלגיטימית, אחרי כל מה שעבר עליו, לנהל מו"מ שיאפשר לו להיות ראש ממשלה. לא הוא ניהל את המו"מ הזה, אלא נציגיו. הוא שמר לעצמו, כמו שנתניהו עושה תמיד, "מרחב הכחשה". אם זה יבשיל, סבבה. בני גנץ יהיה ראש הממשלה. אם זה לא יבשיל, שיירקב. מה לו ולזה?
המתווה היה כזה: תוקם ממשלה עם כחול לבן והליכוד. גנץ יהיה ראש ממשלה. מלא־מלא. נתניהו לא יהיה חליפי, אלא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כן, מה ששמעתם. מפלגות הימין והחרדים בפנים. השמאל והערבים בחוץ. נותרה סוגיה קשה: תיק המשפטים. הליכוד דרש אותו לעצמו, אלא מה. נציגי גנץ סירבו. הוצעה פשרה: ימונה לתפקיד מישהו מחוץ למערכת הפוליטית, אישיות משפטית מוערכת, שתהיה מקובלת על נתניהו וגנץ, וקרובה לגנץ. הובא אפילו שם.
האם יש בסיפור הזה גרעין של אמת? כן. המו"מ הזה התנהל. האם היה לו שמץ של סיכוי להתגשם? נדמה לי שהסטטיסטיקה מוכיחה שלא. כשמדובר בנתניהו, אין לשום דבר סיכוי להתגשם, אלא אם כן מדובר בהמשך שלטונו של נתניהו. בהקשר הזה, אולי, היה מוכן סמוטריץ' לתת את הערבות הבנקאית שלו. ואת הערבות הפוליטית. אבל עד שהצדדים הבינו מה קורה ועד שהעסק התארגן, הזמן נגמר. בנט ושקד היו צריכים לקבל החלטה. הם שבעו מרורים מהבטחותיו של נתניהו. כזכור, רק חצי שעה קודם, במהלך שומר החומות, התכחש נתניהו לכל מה שהבטיח להם כמה דקות לפני כן (הצטרפות לליכוד, שריונים וחצי המלכות). אז למה שהם יקנו תסריט מוזר כזה, שגנץ עוד לא אישר, נתניהו עוד לא קיים ורוב הציפורים שלו עדיין על העץ?
זאת, ועוד: בפגישה המפורסמת של שקד עם סמוטריץ' אצל הרב דרוקמן, היא באה אליו בבקשה פשוטה: אנחנו נלך איתכם ונחתום על המסמך של נתניהו, הציעה שקד, נוותר על הקמת ממשלת שינוי ונעבור ל־21 ימי המנדט של הכנסת, בתנאי אחד. מה התנאי, שאל סמוטריץ'. שאתה תערוב לי שאם בשלושת הימים האחרונים של המנדט אנחנו רואים שהממשלה שאתם מבטיחים לא קמה, אתה מצטרף לממשלת 59 (תמיכת רע"ם מבחוץ). לזה, סמוטריץ' לא היה מוכן להתחייב.
יכול להיות, אומרים בסביבת בנט ושקד, שמצפונו של בצלאל נוקף אותו היום מכיוון שהוא זה שמנע הקמת ממשלה בראשות נתניהו, אז הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה. ועוד משהו: אם הממשלה הזו עם רע"ם היא סוף הציונות, שואה שנייה וחורבן בית שלישי, למה הוא לא פשוט קם ומצטרף אליה? יש לו יותר מנדטים מלרע"ם. אלמנטרי, דיר בצלאל, לא?
אני לא חושב שסמוטריץ' משקר. האיש קיצוני מסוכן, אבל הוא היום אחד הפוליטיקאים האמינים במדינה (מה שמוכיח לאן הגענו). אני חושב שהוא אונס את המפה ומאמין לכל התסריטים, החוזים, הטיוטות, ההבטחות ובנייני הקלפים שנבנו אז סביב נתניהו, במאמץ נואש להציל את האיש שרימה את כולם. בשורה התחתונה, בנט ושקד נתנו לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל הוא לא הצליח. לגרור את המדינה לבחירות חמישיות היה ממיט על כולנו, מימין ומשמאל, ערבים ויהודים, אסון כבד. הם קיבלו את ההחלטה הנכונה, לטובת המדינה. הממשלה שהקימו היא נס שקרה לנו.
התרעות פיקוד העורף