“ישראל היא מדינה יהודית, בין שנרצה בכך ובין שלא. מטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות”. הצהרה זו השמיע ראש רע”ם, מנסור עבאס, בראיון לאתר חדשות ערבי.
היא מצוטטת במאמרו של ד”ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, שהתפרסם במוסף “הארץ” של יום שישי האחרון. ד”ר מילשטיין מגדיר התבטאות זו כלא פחות מאשר “אחת הפצצות הפוליטיות הדרמטיות ביותר שנשמעו בשיח הישראלי בשנים האחרונות”. האומנם?
האם מנסור עבאס יכול או רוצה למנוע את הצפוי? האם התרחשות זו עשויה להימנע מעצם העובדה שרע”ם חברה בקואליציה? ספק גדול. את התנהלותו של מנסור יש לבחון בזכוכית מגדלת, בחשדנות.
האם הוא באמת ובתמים, כמו שמציין ד”ר מילשטיין, “נושא את הבשורה הרעננה ביותר ליחסי יהודים וערבים שהועלתה בישראל בעשורים האחרונים ומפגינה נכונות חסרת תקדים להשתלב במדינה מבלי לחתור לקעקוע צביונה המקורי”? כבדהו וחשדהו – כך צריך להתייחס לאיש החידות, ראש רע”ם.
אומנם הוא פקד במאי את בית הכנסת שנשרף בפרעות בלוד, אבל לא גינה את מעשי הרצח השפלים של אליהו קיי ויהודה דימנטמן, הי”ד, בידי רוצחים מתועבים. ואף על פי כן, כמי שמצהיר על עצמו שאיננו מחויב לצד זה או אחר במפה הפוליטית, מנסור עבאס המתוחכם יודע כי כאשר תתפורר הקואליציה הנוכחית, וכאשר הליכוד תזדקק לקולותיו כדי להרכיב קואליציה בראשותה, הוא יוזמן לשתף פעולה עם אלה במפלגה שמגדפים אותו כיום, מספסלי האופוזיציה.
התרעות פיקוד העורף