יותר מכל החלטה רעה שתקבל הממשלה הזו, והחלטות רעות הרי מתקבלות מדי פעם תחת כל שלטון, נזקה הגדול באמת של הממשלה הנוכחית טמון במקום שבו היא מנוונת לנו אט־אט, יום אחר יום, אירוע אחר אירוע, את הרפלקסים הבריאים שלנו. את אותם אינסטינקטים שעד אתמול ידעו להתקומם כשחשו כאב, ולמחות כשמשהו פסול התרחש, ולזעוק מול מציאות שנגדה את עולם הערכים שלנו - ומרגע לרגע הולכים וקהים.
גנאים הצטלם מחויך עם השייח' האנטישמי, המסית לרצח יהודים, ופרסם את התמונה המשותפת שלהם ברשת החברתית, כשהוא מוסיף: "היה לי הכבוד להיות אורחו של השייח' ראאד סלאח ולברכו על צאתו מהכלא בשלום... נבקש מאללה עבורו יציבות, חירות ובריאות". בחברה בריאה, חפצת חיים, היודעת מה היא רוצה מעצמה, משטרת ישראל הייתה פושטת על שבוע החגיגות הזה ויוצאת ממנו עם ערימת ענק של כתבי אישום.
במדינה כזו אירועי ראאד סלאח היו מטלטלים את כל מהדורות החדשות, והממשלה הייתה יוצאת מגדרה כדי להבהיר שיש קווים אדומים שהיא לא תאפשר לחצות, ושתומכי רוצחים אנטישמים לא יארגנו כאן מסיבות ברחובה של עיר, וחברים בקואליציה היו מודיעים שמאזן גנאים, שכבר תמך במחבלים בעבר, לא יכול להיות שותף שלהם לכלום.
מי שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי, הפגין עם הצד השני והאשים אותנו שאנחנו "מטמאים את אל־אקצא". מי שהכריז שהפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה". מי שקודם לכן תמך ברוצחי החיילים שלנו ב"ליל הקלשונים".
ח"כ גנאים מתגלגל מצחוק, ויודע שהוא יכול לעשות מה שבא לו, ולתמוך באיזה טרוריסט שיחפוץ, ואיש בקואליציה הזו לא יהין להעיר לו. גנאים יודע שכאשר הוא עולה לרגל אל המסית האנטישמי מאום אל־פחם, הוא מחזיק בכיס מכנסיו את הקריירה הפוליטית של גדעון סער, ואת זו של איילת שקד, ואת זו של זאב אלקין ואת זו של יועז הנדל, ואיש מהאידיאולוגים הללו לא יכול עליו. ואתה רואה את זה ובא לך לבכות.
לבכות ולא לשכוח שכל מי שנאחזים עכשיו בהתרגשות בהתבטאות של מנסור עבאס על המדינה היהודית, בוחרים במודע להתעלם מכך שרק לפני שנה וחצי הוא הלך לחבק את אותו ראאד סלאח, אחרי שזה הורשע בהסתה, והצטלם כשהוא מניח את ידו על כתפו ומבהיר לו: "אנחנו איתך, כל בני העם יחד, אנחנו איתך מאוחדים ואיתנים בדרכנו".
חבר קואליציה אחד חושב שאנחנו מטמאים את אל־אקצא. חברי קואליציה אחרים מתחזקים קשרים עם יושב ראש הרשות הפלסטינית - זה שהחל מהשבוע ישלם משכורת חודשית לרוצחיו של יהודה דימנטמן הי"ד - וכולם יחד ימשיכו לספר לנו שהכי חשוב שמנענו בחירות חמישיות. אוסף של אנשים שהכל מתחיל ומסתיים אצלם בשנאה לאיש אחד וברצון שלהם לנקום בו, ומוכנים לשלם תמורת זה כל מחיר שיידרש. אין דרך ואין חזון, אין מצפן ואין מצפון. יש "רק לא ביבי".
שהרי עד אתמול איילת שקד הייתה פוליטיקאית בכירה מהמיינסטרים הציוני של המדינה הזו, ווליד טאהא היה פרחח לאומני בשולי שוליה של הפוליטיקה הישראלית. והנה, ברגע אחד, בהסכמתה שלה, התהפך לו הגלגל. הוא, מצדו, מציב דרישות ותובע תביעות. היא, מצדה, עושה קולות של "רמבו", אבל יודעת שבלעדיו אין לה קיום.
הם שורפים לנו בתי כנסת ומבצעים בנו לינצ'ים, ואנחנו מחפשים להרגיע את הרוחות. הם נלחמים על אל־אקצא, ואנחנו עוצרים יהודים שמא ילחשו תפילה על הר הבית. הם בונים בשטחי C, ואנחנו מקימים יחידות שיטפלו ביהודים שבונים שם. והנה, סוף־סוף, אוי לבושה, נמצאה נקודה אחת שבה אנחנו מיישרים איתם קו: הם נלחמים בחומש, ואנחנו נלחמים בחומש. הם בדרכם, וממשלת ישראל בדרכה.
מישהו מאמין שמשהו ישתנה כאן כשהשר הזה מסתובב כבר כמה חודשים ומחפש מתחת לאדמה הסברים למה הערבים רוצחים כאן, ובלבד שלא יצטרך להגיד את מה שכולם יודעים, שמא יפגע במי מהם? פעם, מסתבר, הם עושים את זה כי רע להם, ופעם כי הם חיים בהזנחה, ופעם נוספת בגלל המאבקים בין החמאס לרשות הפלסטינית, ובפעם האחרונה המחבלת ניסתה לרצוח יהודייה, כך הוא הסביר, בגלל מריבה עם אבא שלה, אחרי שעישנה נרגילה.
חמש דקות הליכה מהמטה הארצי, בשכונת שמעון הצדיק, לב לבה של ירושלים, משטרת ישראל לא מסוגלת לספק ביטחון ליהודים, והתרגלנו. הרי חלקים חשובים בממשלה הזו משוכנעים שאין לנו מה לחפש שם בכלל, אז למה אפשר לצפות? על הר הבית, מקום המקדש, מקום שבו יהודים נאסרים בתפילה, התנוססה תמונתו של המחבל שרצח את אליהו קיי הי"ד. למישהו כאן זה אכפת?
שמי שמעדיף שותפות עם תומכי טרור, עם התנועה האסלאמית ועם השמאל הקיצוני, על פני שותפות עם יו"ר הליכוד, ויהיה זה ראוי לביקורת ככל שיהיה, הרי הוא מכריז על עצמו כעל פסול חיתון לעתיד לבוא. לא מטעמי ענישה. לא מטעמי הרתעה. מן ההכרה הפשוטה שיש אנשים "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר".
התרעות פיקוד העורף