1. ח"כ בני בגין, בנם של עליזה ומנחם בגין ז"ל, מתקרב לגיל 80. בגין אדם משכיל, מנומס, אשכנזי, חיוור פנים, מדבר בעברית רהוטה, פטריוט, צנוע. עד לאחרונה עוד נהג לנסוע בתחבורה ציבורית. בגין מעולם לא חיפש עמדות כוח ושררה, לא התחבר לבעלי הון, לא התלהם, לא סכסך, לא טס במחלקות ראשונות במעט הפעמים שבהן טס, לא סעד על חשבון הברון במסעדות פאר. פוליטיקאי שלא התפשר על עמדותיו העקרוניות, אפילו אם הדבר פגע בו מבחינה פוליטית. בני בגין הוא גם אב שכול. בנו, יונתן, היה טייס קרב שנהרג בהתרסקות מטוסו בטיסת אימונים בשנת 2000.
ביחידה לאבטחת אישים ובמשטרה ישקלו אם להכניס את בגין לרשימת האישים המאובטחים. רשימת המאובטחים "הבוגדים" גדלה מיום ליום. "הבוגד" האחרון שהפך למאובטח הוא מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. לפניו הפך מאובטח השר לשירותי דת "הבוגד" מתן כהנא, קצין וטייס קרב בחיל האוויר. קדם להם האלוף (במיל') יאיר גולן, איש מרצ כיום, בזמן שהיה סגן הרמטכ"ל.
בלילה, אחרי שצפיתי בסרטון, לא יכולתי להירדם. ניסיתי לחשוב מה עבר בראשו של בני בגין, כשהמיקרופון של הבריון החריש את אוזניו בצעקות "בוגד". מה הוא חשב כשאישה היסטרית רצה לעברו, מגדפת ומקללת מהג'ורה שלה.
"אבא שלך מתבייש, מתהפך בקבר שלו", צרחו הביביסטים על בגין. אין ספק שאם אנשים היו מתהפכים בקברם בגלל דברים מבישים, מנחם בגין אכן היה מתהפך בקברו למראה אלו שדואגים לכבודו. אני בטוח שהוא לא חלם, בימים השחורים ביותר שעברו עליו, ועברו עליו הרבה ימים כאלו - שאלו יהיו פניה של המפלגה שהוא נמנה עם מייסדיה ובראשה עמד במשך שנים.
2. גם בלילה שקדם לפרסום הסרטון לא הצלחתי להירדם. הפעם מי שגרמה לי נדודי שינה ומחשבות נוגות על פרצופה של המדינה, הייתה טלי ברייר, תושבת פתח תקווה בת 23 הסובלת מתסמונת טורט. ראיתי אותה מתארחת בתוכניתו של אמנון לוי (ערוץ 13). בשל התסמונת הארורה הזו נפלטים לטלי קולות ללא שליטה. יש לה עוויתות ותנועות ידיים שהיא אינה שולטת בהן.
בעת שנסעה טלי בתחבורה ציבורית, איזו אישה מטונפת החלה לצעוק עליה, לקלל ולגדף, להשפיל ולהתעלל בשפה מלוכלכת ובאיומים. טלי, בחורה עדינה ומנומסת, ניסתה להסביר לה שזו התסמונת. "אני נכה", אמרה לנוסעת. "אני לא שולטת בזה, המוח שלי שולח אותות לגוף". המנוולת באוטובוס צעקה "היא לא חולה, היא עושה בכוונה. משוגעת, אני אעיף לך מכות". האישה, שהוקלטה על ידי טלי באמצעות הטלפון שלה, הוסיפה עוד כמה מילים מכוערות שלא אחזור עליהן כאן.
טלי סיפרה ללוי על הקשיים הכרוכים בכל יציאה שלה מהבית. "זה קורה לי בכל יום בתחבורה הציבורית, בקופת חולים, ברחוב, בקניון", אמרה. "מקללים אותי, יורדים עליי, מאיימים עליי".
לפני כחודש הביאו בחדשות סוף השבוע בערוץ 12 את סיפורו של אביתר לרנר. לרנר בן ה־18 סובל גם הוא מתסמונת טורט. בשל העובדה שהוא משמיע קולות לא רצוניים, הוא מושם ללעג והופך לאובייקט לחיקוי מעליב מצד אנשים רעים. הנה תיאור של מה שעבר עליו בנסיעה באוטובוס מתל אביב לצפון: "איך שעליתי על האוטובוס, ביקשתי מהנהג את המיקרופון כדי שאוכל לעדכן את הנוסעים, שלא ייבהלו או לא יבינו.
לאחר ההסבר, הלכתי לשבת מאחורה. לידי התיישבו חבורת נערים ונערות. הנסיעה התחילה ואיתה התחילו הפרצופים ועיקומי הפנים והערות בוטות". התסמונת גורמת לסבל פיזי ונפשי. ההערות הבוטות, הקללות והחיקויים גורמים לסובלים מתסמונת טורט סבל בלתי יתואר ועינוי מתמשך. עד היום לא נמצאה לתסמונת טורט תרופה שמעלימה את הסימפטומים או מחסלת אותה טוטאלית.
החשיפה של אביתר וטלי בתקשורת אולי תפקח את עיניו של אותו חלק מחורבן בציבור (והוא לא קטן), שצוחק, לועג ומתעלל בבעלי נכויות ומוגבלויות. כשאני כותב את השורות האלו, אני מפזם לעצמי את המשפט "כמה רוע־רוע אפשר לבלוע־לוע", ואיני זוכר את המשך השיר, מי חיבר אותו ומי שר אותו. כהרגלי במקרים כאלו, אני פונה לידידי מר גוגל ונותן לעצמי מכה בראש איך לא זכרתי שזה משפט מ"שירת הסטיקר".
את "שירת הסטיקר" כתב הסופר דויד גרוסמן ומבצעים הדג נחש יחד עם אהובה עוזרי. צחוק הגורל, גרוסמן, סופר ענק יליד ירושלים, מוקע כמו בני בגין על ידי "פטריוטים" ימניים. גם הוא, למרבה הצער, איבד את בנו. אורי היה שריונר ונפל במלחמת לבנון השנייה.
"כמה רוע אפשר לבלוע…
שירת הסטיקר אומרת הכל על הכל. אין לי מה להוסיף. תודה, דויד גרוסמן.
התרעות פיקוד העורף