ברמה האישית, כשנודע לי על הרומן הסוער בין עבאס לבנימין נתניהו, הייתי בעיקר חשדן. משהו לא הריח טוב. את נתניהו היה קל להבין. כדי להישאר בשלטון הוא היה מוכן לשבת גם עם קאסם סולימאני. עבאס נראה כפופוליסט פוליטי ערמומי שמנסה לסחוט מנהיג במצוקה כדי להשיג מקסימום רווח פוליטי. "רע"ם זה אחים מוסלמים", הסברתי לינון מגל ב־103FM, "זו מפלגה אחות של חמאס, של ארדואן, אין סיכוי שאפשר יהיה לשבת איתם, הם רואים בכל שטח המדינה ווקף אסלאמי". החיבור של עבאס ונתניהו נראה לי שרלטנות לשמה. "כשמדובר בשריעה האסלאמית", הטפתי בלהט, "אין עם מי ועל מה לדבר. הדת תמיד תיקח את זה למקומות קיצוניים".
עבאס תרגם את התיאוריה הזו למעשה פוליטי. הוא קפץ לבריכה בלי לדעת אם יש בה מים. הוא עומד היום בלחצים אדירים. נתניהו, שחיזר אחריו כרומיאו, אירח אותו במעון השרד הממלכתי, הבטיח לו הרים וגבעות והיה מוכן להקים איתו כמה ממשלות שצריך, התהפך עליו בן לילה כשעבאס הצטרף לצד השני. זה היה צפוי. אבל גם אחיו של עבאס ברשימה המשותפת לא טומנים את השבריות שלהם בצלחת (אלא בגבו). כל ציוץ ימני של הממשלה משמש נגדו. הולכים לו על הראש בכל הכוח. יש לו בתוך הסיעה כיסי התנגדות אופורטוניסטיים מסוגו של מאזן גנאים. סיפור עצוב, גנאים הנ"ל. פעם סימל את הדו־קיום כיו"ר הכריזמטי והחייכן של בני סכנין. היום הוא דואג בעיקר לסיכוייו להיבחר לראשות העירייה שם, פחות לעתיד של בוחריו. אבל עבאס לא נרתע. הוא ממשיך הלאה בכל הכוח. אין לו דרך חזרה. הוא שלם עם עצמו. צריך להתפלל למענו. בעברית ובערבית. מסידור תפילה יהודי, וגם מקוראן.
לצדו של נתניהו, מגיע קרדיט ראוי לשורה ארוכה של מנהיגים־שותפים. הראשון הוא נפתלי בנט, שקפץ למים הסוערים בידיעה שסיכוייו לצאת מהם אינם גבוהים. הוא הבין את גודל השעה. הוא יודע שצירוף הערבים לקואליציה יכול להעביר את ישראל לעידן של תקווה. הוא מנע בחירות חמישיות, גדע את הטירוף ההולך וגובר סביב נתניהו ומשפחתו, הציל ברגע האחרון את הדמוקרטיה הישראלית ויהיה, לנצח, ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון בתולדות מדינת ישראל. ליד זה, הוא גם ראש הממשלה הראשון עם ערבים בקואליציה. שיהיו לו (ולנו) בהצלחה.
התרעות פיקוד העורף