מכאן הנתונים המשתנים וההחלטות החפוזות, ההיסטריות והמבולבלות שמנפקים קבינט הקורונה והממשלה, במטרה למשמע שוב את הציבור ולהחזירו לחיסונים, מבלי שיש להם אסטרטגיה, כלים וצוותים לפיקוח ולאכיפה. הסיבה: הם פשוט לא יודעים. ומכאן הכאוס האפידמי בציבור המבולבל וחסר הוודאות, שניזון מהמידע ומההוראות של מקבלי ההחלטות להתנהלות בגלגול הנוכחי של המגיפה, ומצד שני קולט שמועות, ספקות ופייק ניוז על סיכוני החיסון לו ולילדיו, על יעילות האנטיגן ועל התוחלת הקצרה של החיסונים.
כך בארץ הקודש, שכבר הפסיקה לקדש את הזהירות, וכך בכל העולם. "כל אחד אחראי לעצמו" זו התובנה החדשה, אבל האחריות העצמית של מזלזלי, מתנגדי ואדישי החיסון - תיפסק כשייאלצו להתאשפז, והרפואה תקבל את האחריות עליהם. התקווה היא שלמרות שהאומיקרון מתפשט כבזק, תיקבע חומרתו במספר החולים קשה, ביעילות התרופה החדשה שתינתן להם, ובהגעה מהירה לשיא שממנו אפשר רק לרדת. כאחראים לעצמנו ולסביבתנו, נמשיך להיזהר – מסיכות, הימנעות מצפיפות, תו ירוק, וחיסון רביעי כשיוחלט עליו. כך חווינו ונחווה את החיים לצד הקורונה, כמעט כצופים מהיציע (הלוואי).
ישראל של נתניהו העדיפה את חיזוק ופינוק חמאס הרצחני על פני שמירת יציבות הרשות הפלסטינית המציאותית. היא לא הסתכלה לנכבשים בעיניים ומנעה מהפלסטינים כל זיק תקווה בקשר לעתידם. ה"אידיאולוגיה" העיקשת של הימין, שלפיה התנגדות לפתרון שתי המדינות, הרחבת ההתנחלויות והסיפוח הכרחיים לקיום ישראל - תביא לאלטרנטיבה נוראה: מדינה אפרטהיידית, שמחצית מתושביה, כמעט, יהיו אזרחים סוג ב', או שהכיבוש יימשך לנצח, תוך החלשת הרשות והיו"ר עד להתפרקותם. צדק אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי" (חדשות 12) כשאמר שאם הרשות תקרוס, יקרסו עלינו 2־3 מיליון פלסטינים, וכשציטט את ראש השב"כ ששיתוף הפעולה עם הרשות הוא "קריטי". גנץ אומנם לא יביא לחידוש המו"מ על פתרון שתי המדינות, אבל יחזיר קצת שפיות והיגיון לארץ הבוערת מטירוף, שנאה וייאוש.
התרעות פיקוד העורף