אומרים שהחלק הכי קשה בגידול ילדים נוגע לאובדן שעות השינה. מרגע שנכנסים לחיינו האוצרות הקטנים, הכל מתהפך. אפילו אנשים שהצטיינו ביכולות תפקודיות עילאיות עם מעט זמן מנוחה לפני שהפכו להורים, מוצאים עצמם אחרי הלידה טרוטי עיניים ומשוועים לכמה דקות שבהן יוכלו להניח ראש על כרית.
לא מזמן צפיתי בסרט תיעודי על קשיי הורות. יצירות כאלה הפכו נפוצות מאוד בשנים האחרונות. בסרט הופיע זוג חבוט על המסך. הצמד, שנראה כאילו נשלף מתוך תופת, התלונן על שלל מכות שנחתו עליהם מאז הולדת בנם. בדרמטיות סיפרו על ייסורים קשים ומורכבים, ממש כאילו שרדו זה עתה ובקושי רב את השבי הסורי. זה היה מגוחך בעיניי והמחיש לי שוב שאנחנו דור של בכיינים, עם סיבולת אפס וללא עמוד שדרה, ביחס להורינו. האבות המייסדים גידלו ילדים, נאבקו על קיומם, נלחמו וחיו בדוחק ובצניעות, בלי להתלונן ולהעלות פוסטים קורעי לב בכל שעה עגולה. כמה שהתרחקנו מהם.
בחזרה לסרט: בעוד השניים התייפחו על כך שנכנסו מאז השינוי למצב של עייפות תמידית, המגיש האמפתי הוסיף באסרטיביות, תוך שימוש בנתונים מדעיים ובשילוב הכרה עמוקה בסבלם של מרואייניו, שרק בחלוף שש שנים מרגע הלידה הג'טלג עובר ונזקי העייפות ילוו את הקורבנות למשך כל חייהם.
בכללי, הגישה הזו, השכיחה כיום, חוטאת לאמת. ילדים זה שמחה, טעם החיים - ושלא יספרו לכם אחרת. עם זאת, השינה, הרוגע והשלווה אכן מתערערים מרגע שדור חדש מצטרף למשפחה.
הרשימה מדויקת. אך לצורך היושרה, יש להוסיף שבחלק ניכר מהימים אבא מסרב לקום ונותן טפיחה קלה לאמא, שמתעוררת כדי לטפל במשבר הלילי הקבוע. שינה ערבה לכולנו.
התרעות פיקוד העורף