לא עזרו הכותרות והביקורת הנבזית, נעדרת המידתיות, בתקופת הקורונה. שום דבר לא ניתץ לרסיסים את שריון האמון של מרבית הציבור היהודי, בכך שנתניהו אינו אדם מושחת ושהוא פועל באמונה למען עתיד העם והמדינה היהודית. בבחירה בין מערכת המשפט לבין נתניהו, הציבור היהודי בחר להאמין לנתניהו. מערכת המשפט נותרה במיעוט, כשמייצגיה הם עדת אנרכיסטים ומתוסכלים אחרים, שפרקו את זעמם בכיכר גורן בפתח תקווה או בבלפור.
בית המשפט העליון ידע לכבד את החלטות הכנסת וחוקיה, בהיותם משקפים את רצון העם, הריבון. עד לכהונתו של ברק. משניתן בידיו הכוח לעשות פוליטיקה משפטית, טבל את ידיו בבוץ ויצר גולם שבמערכה השלישית קם על יוצרו.
שלטון החוק נחלש, ואת מקומו תפסה רודנות בית המשפט. מהשופטים זה חלחל אל הפרקליטות, וממנה אל המשטרה. הכל שפיט. הכל פוליטי. תוצאות הבחירות הן הרבה פחות רלוונטיות כשההכרעה בנושאים פוליטיים עוברת אל מערכת המשפט.
וכשהכל פוליטי – נוצרת באופן טבעי אכיפה בררנית: אפשר להשתמש במכת"זיות נגד חרדים, אבל לא נגד בלפוריסטים. אפשר לשבור ידיים ורגליים של מתנחלים הנאבקים על ביתם, אבל חס וחלילה לגעת בשערה משערות ראשו של איש שמאל החוסם צומת. אפשר לחלץ את שרון מאימת הדין ולהרשיע את נתניהו על כלום.
הכסף שגויס הוא למען מאבק ציבורי נגד כתבי אישום מופרכים, שנועדו לסלק מהדרך מנהיג נבחר, שלא ניתן להביסו בקלפי. הוא מבטא תסכול עמוק ממערכת המשפט, שהשקיעה מאות מיליונים במעקב ורדיפה אחרי מנהיג איכותי ואהוב, כדי לגבש נגדו אישומים הנשענים על עדי מדינה שנסחטו בדרכים מאפיוזיות.
לכן ההחלטה לקבל את עסקת הטיעון המוצעת לו היא רציונלית. האקט הפחות חכם הוא להמשיך לבזבז שנים מהחיים בעינוי דין וממון רב על הגנה משפטית. בנוסף לכל אלו, קיים החשש שהשופטים ירצו לגבות את הפרקליטות ויגזרו עליו מאסר בפועל.
התרעות פיקוד העורף