אני מקלל את עצמי על שהפכתי מכור לחדשות

בשנים האחרונות נחשפנו לאלימות שהופנתה כלפי קשישים גריאטריים חסרי אונים שהוכו, עונו ועברו התעללויות על ידי עובדים שהיו אמורים לטפל בהם ולהקל את סבלם. נתקלנו בעדויות מצולמות נוראיות שצולמו בגני ילדים ופעוטונים, שבהן נראו עובדות שקיבלו את הילדים והתינוקות למשמרת כשהן מתעללות בהם בצורה וולגרית, אכזרית ולא אנושית, ואלמלא חשדות ההורים והמצלמות המתעדות אולי לא היינו יודעים על הזוועה המתרחשת ב"מוסדות החינוך" האלו.

באלפי דירות בישראל ישבו בימי הקור האחרונים קשישים, חלקם חולים, חלקם רעבים, חלקם חסרי ישע, ועברו סבל בל יתואר כתוצאה מחוסר ביטחון כלכלי ותזונתי. חלקם מתו מהיפותרמיה. חלקם, אם התמזל מזלם, הובאו לבתי חולים במצב קשה, שם לפחות הם לא קופאים מקור ולא נאלצים לצאת לרחוב לחפש מזון בפחי זבל.

מהדורות החדשות בימים האחרונים נפתחות בדיווחים על מלחמת עולם חדשה העלולה לפרוץ באירופה. אזרחים מאוקראינה נמלטים באוויר, בים וביבשה למדינות ניטרליות. ממשלת ישראל קוראת ליהודי אוקראינה לברוח מהר לישראל, וחברות התעופה הישראליות מעמידות לרשותם מטוסים. האמריקאים, בראשות ג'ון "סליפי" ביידן מוכיחים שהקשיש שהחליף את דונלד "פסייכו" טראמפ הוא לא סמרטוט כפי שהציגו אותו. ביידן מאיים על הרוסים, והעולם כמרקחה.

הבורסות צונחות, אנשים אוגרים מזון, מיליארדים נשפכים. העניים נעשים עניים יותר, המיליארדרים מתעשרים. 99% מאוכלוסיית העולם לא מבינים על מה המהומה. ישנם ממזרים שמהרגע הראשון העלו השערה קונספירטיבית שלפיה כל הצהרות המלחמה הינן חלק מאיזו קומבינה כלכלית, ואחרי שמי שעומד מאחוריהן יעשה מכה אדירה של כסף, המתח יירד והחיים יחזרו למסלולם הרגיל. נשמע הזוי? האמת, בעולמנו המחורבן הכל אפשרי.

בירושלים המחולקת לנצח מלחמה. איתמר בן גביר יצא לסיבוב נוסף בשייח' ג'ראח. הוא לא צריך את ל"ג בעומר כדי להדליק אש. בן גביר נלחם בעוז נגד הערבים ונגד המשטרה. הוא מתעלף מול מצלמות הטלוויזיה, וחוזר מטיפול בבית חולים עם תחבושת על הראש, סטייל אריק שרון בתעלת סואץ. מיד זוכה הבן של הגביר בעוד מנדטים לכנסת. עם ישראל יודע לעשות כבוד לגיבוריו.

2. מאז שפרצה הקורונה, איני יוצא בערבים. הפכתי עבד נרצע של מסך הטלוויזיה. פעם הייתי תולעת ספרים. כיום, בגלל בעיות עיניים וחוסר שקט נפשי, אני מתקשה בקריאת ספרים, ובגלל צורכי העבודה אני צופה במהדורות החדשות האינסופיות על המסך, מאזין לתוכניות הפקה־פקה ברדיו ומקלל את עצמי על שהפכתי מכור למסך, לרדיו ולעיתונות המודפסת.

האלימות, הרדידות, הטמטום, הבורות והעילגות שולטים באחוזים גבוהים בתקשורת. כלומניקים ברמת תת־רמה הפכו גיבורי המדיה. סלברדרקעס שמסביבם אנשי יחסי ציבור, שמפארים ומרוממים אותם, מעבירים את צילומי התינוקות שלהם למדורי הרכילות ומדווחים על כל נפיחה שלהם. מהפוליטיקאים הבכירים ועד מעצבות החזיות והתחתונים, כולם נמצאים בפסטיבל היסטרי של מרדף אחרי תמונה או כמה שורות במדורי הרכילות, שעוד יקבלו את פרס סוקולוב לעיתונות מטומטמת. עורך המוזיקה ידידי יואב חנני הביא לי שיר של אהוד בנאי שלא הכרתי. לדבריו, השיר "מסך הברזל" מתאים לי - הוא צדק.

תודה, אהוד בנאי, שיר ענק.

3. פה ושם יוצא לי לשבת ולפטפט עם אנשים קשישים, שבימים אלו חלק מהם נמצאים במצב נפשי מחורבן כתוצאה מהבדידות; במצב דיכאוני, בשל מצבם הבריאותי והמשפחתי; ובמצב של זעם על מה שנחשב בעיניהם כאובדן המדינה שאותה הקימו ועליה לחמו. הדור הצעיר של היום לא יודע ולא מעניין אותו מה קרה כאן בראשית המאה הקודמת. בימי החלוצים, העלייה השנייה, השלישית, ימי הפרחת השממה, ימים שבהם רבו אנשים על יום עבודה כדי שיהיה להם מה לאכול, ימים של עוני וצנע.

להוציא אחוז יחסית קטן באוכלוסייה הצעירה, שמתעניין וקורא ויוצא לעזור לקשישים ונוער במצוקה, חלק גדול מהדור הצעיר מתעניין במכוניות פאר, באופנה מתוקתקת. הם חולמים להיות דוגמנים ודוגמניות, להשתתף בתוכניות ריאליטי, להיות כוכבים של ריקנות ושום דבר. ילדים בחולצות של ברצלונה חולמים להיות מסי (אף על פי שהוא כבר לא שם) או רונאלדו. תעשיית הזוהר כובשת את העולם - התוכן מת.

כדי להמחיש את דבריי ולכבודם של הקשישים בוני הארץ, הנה שירו של דן אלמגור "שלום לך, ארצי", שאותו הלחין ושר שמעון ישראלי האחד והיחיד.

4. זו תקופה מחורבנת. השנה התחילה מחורבן, החדשות היומיות עושות שחור ורע על הנשמה. ואז, במקרה נפלתי על ציור של רינה מימון, ציור מלא צבע וצלילים שהרים לי קצת את המורל. ביקשתי את רשותה לפרסם אותו, הנה הוא כאן לפניכם.