צריך לכתוב גם עליה, גם על מקרים דומים לשלה. כולם סביבה מדברים על הטיול הגדול ועל החוויות שהם רוצים לצבור, ורק אותה זה מפחיד מאוד. היא לא צהובה כמו בוב ספוג, זו לא הסיבה, היא פשוט אוהבת להיות חיילת בצה"ל. היא מרגישה שהיא פרחה בצבא. המסגרת והלו"ז הקבוע עושים לה טוב. בניגוד לכל אלה שסופרים את הימים עד לשחרור, אותה זה מכניס ללחץ. גם מבחינה חברתית היה לה פתאום טוב יחסית בצבא. היא חוששת שכאשר היא תשתחרר היא תהיה לבד, בלי מסגרת ובלי משענת.
הלוואי והיא הייתה יכולה פשוט לטייל בלי דאגות, אבל היא מרגישה שהיא פשוט לא מסוגלת לכך. היא מרגישה שכאשר תהיה אזרחית, היא תהיה אבודה, בזמן שכולם סביבה ייהנו מהחיים. היא הייתה בטוחה שהיא יחידה בהרגשה הזו. העלתה את דבריה לרשת והתגובות הפתיעו אפילו אותה. בטח הפתיעו אותי. חיילת אחרת, שזה עתה השתחררה, אמרה שזה דומה למה שהיא מרגישה עכשיו. שזה נכון. “שתדעי", היא הגיבה, “שאת לא לגמרי לבד בהרגשה הזו".
“את לא היחידה", אמרה גם אחרת, “את כולם זה מלחיץ, ואני שמחה ששמעתי את הדברים שלך, כי חשבתי שאני בין היחידות".
“ככה גם אני אהיה לקראת השחרור, נשבעת", כתבה בתגובה אחת החיילות שקראו את דברי החיילת שלא רוצה להשתחרר. וחיילת אחרת התבטאה כך: “לא רוצה רבעושים, לא רוצה גימלים, לא רוצה חופש, רוצה להיות עם החברות שלי בבסיס".
רבים המליצו לה לנסות לחתום קבע. מישהו הציע לה לדבר עם חברים, לא רק עם השניים שלא מפסיקים לדבר בקולי קולות על הטיול אחרי צבא שלהם. הוא מבטיח לה שאם תדבר עם חברים היא תגלה שמה שהיא מרגישה לגיטימי בהחלט.
ומישהו אמר לה: “את לא חייבת לטייל. זה שהרוב מטיילים לא הופך את זה לנורמה".
אני שומע הכל ומבין רק דבר אחד: היא אוהבת להיות בצבא, היא פוחדת להשתחרר. היא קיימת, היא נוגעת ללבי. היא לא בודדה, אבל לא כתבו שירים על נערות כמוה שלא רוצות להשתחרר מצה"ל.
“תעביר", היא אמרה לו, “אתה לא על גלי ישראל, זה לא יכול להיות", ואז נשמע ברדיו: “השעה שבע. אתם מאזינים לחדשות ווי נט בגלי ישראל". החדשות אכן זורמות: הפילו רחפן של חיזבאללה בגבול לבנון. מתיחות בין רוסיה לאוקראינה. משלחת טורקית בכירה ביקרה בישראל. אין הפגנה. אף מילה על ההפגנה. אולי אין הפגנה? אולי ביטלו?
לא ביטלו. האיש והאישה הצליחו למצוא מגרש חנייה, והגיעו להפגנה בשעה שבע ועשרים. הכיכר מכוסה אנשים ודגלי כחול לבן. בשלטים כתוב: “לסגור את המשפט. לפתוח בחקירה". יש שלט המכריז: “ממשלת חמאס סכנה". שלט: “ממשלה לא חוקית בחסות פגסוס", שלט הדורש: “משפט נתניהו בשידור חי". ושלט: “העם הוא הריבון", יש גם שלט: “לפידיוטים". מעל הבמה אומרת ח"כ לשעבר אוסנת מארק: “אנחנו מסתובבים כשעל גבינו שלט מטרה", ומבטאת בכך את ההרגשה של אנשי הימין הנרדפים על ידי מערכות החוק.
כל מי שמדבר מעל הבמה מקבל טון רם מדי. למה לצרוח למיקרופון כשאפשר לדבר בשקט? שואל האיש את עצמו כאשר יואב קיש צועק בקול שאמור להיות מלהיב. “אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה", הוא זועק, “אנחנו נלחמים על מדינת ישראל, אנחנו נלחמים על הצדק". נכון, אבל למה לצעוק? “אתם מאמינים להם?", שואלים מהבמה. “לא", נשמעת קריאה מאלפי גרונות.
אייל כהן, ממנהיגי מחאת הנכים, אומר מעל הבמה: “די לדיקטטורה. בשם האוכלוסייה החלשה". טלי גוטליב אומרת בסגנון הטורבו שלה: “כל הכבוד לכל אחד שנמצא כאן. הם גנבו לנו את השלטון במרמה, בשקרים, בחוסר תום לב, כשהם בטוחים שזה מגיע להם. הם הגישו כתב אישום בלי ראיות. חובה על כל אחד לצאת לרחובות".
חובה על כל אחד? האיש מביט בקהל. אומנם כולם במסיכות וקצת חשוך, אבל נדמה לו שאין בקהל מספיק אנשים מרמת השרון, מרמת אביב, מרמת החיים, או מרמת השופט ושאר הקיבוצים. “איך גורמים לאנשים האלה להבין?", שואל את עצמו האיש הזה בהפגנה, “איך הם לא רואים שאי־צדק במערכות החוק הוא אלימות המסוכנת לכל אחד? איך להסביר להם את זה בצורה שהם יצטרפו למאבק למען הדמוקרטיה?".
האיש מתחיל לחשוב שהמדינה השתגעה והתעוורה. מעל כיכר ההפגנה מתנשא בניין הבימה. בחזית הבניין יש חלון ענק ודרכו רואים מדרגות ארוכות ובהן פוסעים מעלה אנשים מוארים באור. יש סיבה שהם עולים במדרגות. השעה שמונה ורבע, בעוד רבע שעה מתחילות ההצגות. על קיר הבימה כרזות ענק של ההצגות העולות. ביניהן רואה האיש כרזה של הצגה ושמה: קב"ן. “וואללה", אומר האיש לעצמו, “כותרת שמתאימה בול למה שהמדינה הזו זקוקה לו".
התרעות פיקוד העורף