עבור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן זוהי הזדמנות להיכנס שוב לעמדת מעצמת־העל, להוביל את ניהול המשבר ולהתייצב כשוטר העולמי, כשלצדו אירופה והמערב, ואולי מדינות נוספות. ביידן, שהמשבר הזה נכפה עליו, זקוק להישג כמו חמצן לנשימה לקראת בחירות האמצע, בשעה שיריבו דונלד טראמפ מחזק את כוחו, מייסד רשת חברתית שתהיה תחליף לפייסבוק, ואפילו תומך ברוסיה ובפוטין (שכזכור עזר לו להיבחר).
אלא שבינתיים ביידן לא בדרך להישג הזה, וכשפוטין שומע שנשיא ארה"ב קורא לאזרחי העולם ״להתפלל למען תושבי אוקראינה״ הוא מבין שארגז הכלים הבינלאומי מולו מוגבל.
תאבון הסיפוח של פוטין ידוע ומוכר, ובמזרח אירופה יודעים היטב כי לאחר אוקראינה הוא לוטש עיניים אל ליטא, לטביה ואסטוניה, באופן שמדאיג מאוד את המדינות הבלטיות ואת נאט"ו ומן הראוי שידאיג את העולם כולו.
האוקראינים ומנהיגי הארצות הבלטיות יודעים שכוחו של פוטין טמון לא רק ביכולת הצבאית אלא גם במלאכת המחשבת של התעמולה (הפרופגנדה), שאיתה יוכל גם לכבוש שטחים וגם לשכנע את המקומיים שעדיף להם, אישית וכלכלית, להיות תחת כנפיהם ושליטתם של אבא פוטין ואמא רוסיה. פוטין רוצה להתייצב תודעתית מול ארה"ב ולהיכנס להיסטוריה כמשנה סדרי עולם אזוריים מאז הגלסנוסט והפרסטרויקה של גורבצ'וב.
ובינתיים, ישראל נקלעת לתוך שדה מוקשים ועליה להתנהל בו בתבונה וברגישות. מצד אחד מתאים למדינת היהודים להזדהות עם ארה"ב, המערב ואזרחי אוקראינה המבוהלים והמותקפים, ולא לטמון את ראשה בחול. מנגד, פוטין הוא המנהיג הרוסי הטוב ביותר לישראל, שמנהל איתה דיאלוג קבוע ובעיקר חולק איתה (ועם אסד) אינטרסים נגד איראן וחיזבאללה.
בשנים האחרונות נטלו מאנשי הקבע לא רק את כבודם ומעמדם כמובילים ומוערכים בחברה הישראלית, אלא גם את היציבות התעסוקתית (אפשר לפטר איש/ת קבע עם ארבעה ילדים ומשכנתה בגיל 38 ללא התרעה, הנמקה, ועד, שביתה או בית דין לעבודה). ונטלו גם את הפנסיה התקציבית והמירו אותה בפנסיה צוברת.
"מענק הרמטכ"ל" הוא היסחפות של כלי ייחודי שניתן בידי הרמטכ"ל בשנות ה־60 והפך לרכיב קבוע בפרישה הכללית. כעת ישנו ניסיון, בחסות בג"ץ, לעשות סדר ברכיב זה באמצעות קיצוצו ולא הרחבתו, כפי שמנסים לטעת בדעת הקהל. כלומר, הצעת החוק שעברה בוועדת השרים ובממשלה ונתקלת בקשיים בכנסת מפחיתה מההוצאה על פנסיות ולא מגדילה (אבל למי חשובה האמת)?
בגבו של גנץ נעוצות רבבות זוגות עיניים של מפקדים וקצינים. לא רק לוחמים, אלא גם ממערכים חיוניים אחרים שמצפים ממנו להבטיח את זכויותיהם ולשמור על כבודם ומעמדם. אווירה של פופוליזם זול, מהולה בקנאה ופייק ניוז מקשה עליו.
אבל זה לא עליו - זה עלינו. אלו שבשמם הוא ישלח גם הלילה יחידות לפעולות מורכבות ומסוכנות. אלו שבשמם יפעיל לחץ על מפקדי המודיעין והסייבר לעזוב את אזור הנוחות ולעבור לשרת בנגב, אלו שבשמם יפעיל את הצבא בלילה, בשבת ובחג, וכן, גם את אנשי הסייבר, את אנשי הפרקליטות הצבאית ואפילו את קציני דובר צה"ל וחטיבת המבצעים.
סהדי במרומים: כג'ובניק דובר צה"ל וחבר במטה הכללי לא הצלחתי אף פעם להשתתף במסיבות פורים או חנוכה של ילדיי ולא באסיפות הורים. לא מתלונן. אהבתי את תפקידיי, התמסרתי אליהם, המשפחה גיבתה, קיבלתי כשם שנתתי ויותר.
זה בגלל הנקודות שהוא צובר ברפורמה מול נכי צה"ל וזכויותיהם, כי הוא לומד פוליטיקה בקצב מהיר אבל נשאר ממלכתי, וזה בעיקר בגלל הסקרים שמוכרים היטב לכל מרכיבי הקואליציה, שלפיהם הוא השר הפופולרי בממשלה ונתפס כ"מבוגר האחראי". וגם משום שלהיות שר ביטחון זה חשוב ומכובד. הבנתם? הם יניחו אותו קצת על "המנגל הפוליטי", יתארו אותו כ"תינוק בכיין" (כן, כמו שעשה ביבי) ובסוף ינסו לעשות עליו סיבוב ולקוות שהוא יחשוב שזו רק טיפת גשם.
היא הכפילה את עצמה בתוך עשור ותגיע בקרוב ל־42 אלף נפש. זה גם המרחב הכפרי, גם החינוך האיכותי, גם הרכבת וגם ההקלות במס שמביאים לעיר עוד ועוד תושבים. דוידי, שגאה מאוד בעירו, יודע שחמאס לא נלחם מול צה"ל אלא מול שדרות, ומודיע לנו שזו העיר עם החוסן הגבוה ביותר בישראל, והוא צודק.
ובינתיים נערכים כאן לפתיחת "בית המייסדים" בעוד חודש, מבנה מיוחד שיעלה על נס את החלוצים ששמו את שדרות על המפה, והם רבים וטובים בתחומים שונים. גם פארק ארכיאולוגי ייחנך בקרוב וגם מלונית צנועה, שמוקמת בבית ספר ישן שבו למד הילד עמיר פרץ לפני עשרות שנים. ביקרנו בחווה החקלאית, בבית המייסדים, במרכזי חוסן ייחודיים. כמה שעות בשדרות ואני מאוהב בעיר ובאנשיה. ואז עליתי על "איזי ריידר", כלי מנועי לשטח בהובלתו של דביר סאסי, ולגמתי במשך שעה גם מ"הדרום האדום". סעו לשדרות, אני עוד אחזור.
5. אהוד ברק בן 80 והוא חד כתער, רהוט, מעורב ומלא חיות (עד 120). השבוע, בראיון ל"ידיעות אחרונות", סיפר שנהנתנותו נובעת לא במעט בגלל ילדות דלה בקיבוץ של שנות ה־40, ולכבוד יום הולדתו אספר לכם כאן סיפור קטן ונחמד:
בשנת 1992 משך אותי הרמטכ"ל ברק מ"על המשמר" ומינה אותי לראש ענף קשר לעיתונות בדובר צה"ל. באותה עת נסעו הרמטכ"ל והאלופים בפיג'ו 505, ואילו ברק נהג להחליף מכוניות מדי חודש־חודשיים. הוא נטל וולוו, שברולט, אלפא רומיאו ועוד, באופן שהרתיח את מנהל הרכב הממשלתי שהעביר את המידע לכתב "הארץ" דאז צבי זרחיה, שהיה נוהג להגיש לי שאילתות בנושא אחת לחודש. ואני, בכוחותיי הדלים, מוריד אותו שוב ושוב מהידיעה בנימוקים שונים ומשונים.
בפעם השלישית או הרביעית ביקשתי להיפגש עם זרחיה ואמרתי לו: "לא אשקר לך, ברק סבל מחוסר צעצועים בילדות, הוא גדל עם טרנזיט ומשאית של הקיבוץ ועם כרמל דוכס של היחידה. סוף־סוף יש לו דרך לגוון וליהנות, ומה שחשוב זה שיש לנו רמטכ"ל טוב, מוכשר ויצירתי, הנח לו". והוא הבין והניח. במשך שנים ועד היום זרחיה ואני נזכרים בחיוך בסיפור, עת שנהנתנותו של ברק צפה ועולה. עד שהודה בזה השבוע בעצמו.
התרעות פיקוד העורף