ידעתי שמתישהו תגיע שיחת טלפון ממנו, והיא אכן הגיעה. "רוני'לה, נתתי לך להשתולל ולכתוב שטויות, הגיע הזמן שתדע את האמת. אתה יודע מה? חלק מהאמת. אם תבין, אני אהיה מאושר. מתי אנחנו יושבים לקפה? אני אגיע אליך, לכל מקום שתבחר". קבענו בבית קפה קטן ברחוב טאגור. הבטתי בו, הוא מבוגר ממני ביותר מעשור אבל נראה מצוין, בעיקר מוקפד. כל שערה במקום. הוא כירורג שמודע למעמדו בתחום, ומאז שהוסמך לכירורג בכיר הוא מנתח רק באופן פרטי, ואינו עובד בבתי חולים ציבוריים.
"אני מקשיב", אמרתי לו. "אתה רוצה לשמוע משהו ציני? כשמתקשרים אליי, בכל שעה ביום, ומספרים לי על תאונת דרכים עם נפגעים, אני מיד שואל: איפה זה קרה, מתי זה קרה, ואוי ואבוי אם זה קרה אחרי 16:00, באיזה כביש, ובודק במקביל איזה בית חולים קרוב. תוך כדי אני שומע שיש פגיעה באיברים פנימיים, נגיד בטחול. אם זה בצפון מדי, או בדרום מדי, אני מציע שיפנו לרב, כומר או כוהן דת מוסלמי, כי תם הטקס. אין בפריפריה מספיק ידע להציל חיי אדם במקרים כאלה. אני משוכנע במה שאני אומר. כשאני אומר ידע וניסיון, אני מתכוון לכירורגים בכירים ומנוסים".
התחלתי לצחוק, וביקשתי נקודות ציון. "החזקתי ממך יותר", הוא השיב. "נגיד אשדוד בדרום, נתניה בצפון ועד 25 ק"מ מירושלים במזרח. עכשיו הבנת?".
אמרתי שהבנתי, אז הוא המשיך. "הבעיה החמורה היא, כפי שאמרתי, בידע והניסיון של הכירורגים הצעירים. אני שומע עכשיו את המחאות של המתמחים, אבל אני הרי יודע את האמת, לי הם לא יכולים לשקר – כי אני הייתי במועצה המדעית שמסמיכה את המתמחים למומחים אחרי כשש שנות התמחות".
הוא עוד המשיך לצחוק, אבל תוך כדי אמר: "בסדר, לא נתווכח על סוג הכלב, אתה רוצה כלב זאב, קיבלת. אבל הכלב נחייה צריך להוביל את המתמחה שרוצה להיות בכיר לשולחן הניתוחים, כי הוא משלשל מפחד שיהרוג את הפציינט, מפחד מהאחות בחדר הניתוח שכבר עברה 500 ניתוחים ומביטה בו כמו בנידון למוות. אחיות יודעות הכל, אבל הכל.
"תבין, רוני, מנותחים מתפגרים משתי סיבות אחרי ניתוח: דימום פנימי וזיהום שנגרם. נדרשת כאן מיומנות נרכשת, ניסיון שהכרחי לגיבוש ידע ומציאת פתרון במהלך הניתוח". ביקשתי ממנו שיספר לי אנקדוטה מחדר ניתוח. הוא התחיל לצחוק עוד לפני שדיבר. "יש בדיחה מפורסמת שרצה בינינו, הבכירים הבאמת מנוסים", חשף, "מתמחה בגינקולוגיה הוזעק על ידי האחות ללידה שהסתבכה ודרשה התערבות כירורגית.
הוא נמנם בחדר רופאים, היא העירה אותו בבהילות. הוא נכנס לחדר הניתוח, התחיל לעבוד, משך את התינוק, שלא שרד. האם היולדת נפטרה, הוא קם בבהלה ונכנס חזק באבא שהיה מאחור. האבא נחבל בראשו ומת מדימום פנימי יומיים מאוחר יותר. עלתה שאלה מה עושים עם הבחור, והוחלט שימשיך להשתלם עוד חצי שנה ואז ייבחן שוב. מגיעים לניתוח שהוסכם, מחכים שעה, שעתיים. הלו, זו פרוצדורה שאמורה לקחת 45־60 דקות לכל היותר. אחרי ארבע שעות הוא יוצא ומניף את ידיו בתנועת ישששששש! שאלו אותו: נו, איך היה? אז הוא ענה בפשטות: הפעם האבא שרד... חחח... חחח...".
"כמובן שהוא צריך גם לדאוג ללברדור של המתמחה, שעומד ורועד לידו מהמתח. אבל נגמר, המנותח מובל להתאוששות, מסבירים למשפחה מה קרה, הולכים לנוח. לבכיר יש לו"ז ניתוחים שמתחיל בשעות הבוקר. אני מתחיל בשבע, בוא נאמר הוא התחיל בשמונה. הוא לא ישן כל הלילה, הוא מנתח בבית החולים עד ארבע, אחרי זה יוצא לפרקטיקה פרטית. הוא עייף ורצוץ, אבל הוא הרופא הבכיר והאחריות עליו, אתה מבין את זה?
"יש מספיק נדל"ן בבתי חולים ציבוריים כדי לבנות מערך שר"פ ולהעלות את רמת הכירורגיה.השיטה חייבת להשתנות, הרי לא מקימים פה עוד בתי חולים. בכל מדינה, כולל ישראל, ההוצאה הציבורית על בריאות היא השנייה בספר התקציב. אבל הסכום שניתן למערכת הבריאות לא מספיק. המערכת חייבת להגדיל את בסיס הרווח, הרי עבודה יש לכולם. מדוע המערכת לא מתקדמת?".
נפרדתי מהדוקטור בחיוך. אין עליו, כשהוא מסתער על משהו או מישהו, חבל על הזמן. כבר עמדנו ללכת, ואז הוא שאל אותי על דור פרץ, כדורגלן ישראלי שמשחק בוונציה בליגה האיטלקית. "אומרים שהוא מתאמן יופי, דוקטור, אבל הוא לא מקבל הרבה דקות משחק", השבתי. הוא צחק ושאל אם אני זוכר מה הוא כתב לי כאשר פרץ יצא לאיטליה. השבתי בחיוב. "לא היה לו סיכוי להצליח. כשהוא מתאמן טוב, הוא 60% בכושר לעומת חבריו לקבוצה. יש הרבה כירורגים שיש להם ידע תיאורטי עצום, הם מחויבים, משקיעים, אבל לא הייתי נותן להם להסיר יבלת בחו"ל, כי שם מצפים לטופ כאשר משלמים. תגיד לו שיחזור לארץ, בישראל הוא מצטיין".
התרעות פיקוד העורף