מיד יש משהו לעשות. משהו שיצטרף אל עוד דבר, דחוף הרבה יותר, הכרחי הרבה יותר, כזה שתובע את מקומו בעולם - ועכשיו. אולי זו הסיבה שבפעמים האחרונות שעברתי במדרחוב אבן ישראל, טמנתי את ראשי באדמה כשאוזנייה תחובה עמוק באוזן. משיבה לשיחות בזו אחר זו. כבר סיכמנו שתמיד יש משהו לעשות. "בפעם הבאה תעצרי לומר שלום, מגעילה", גערתי בעצמי, חוסה מאחורי המסיכה ומשקפי השמש.
אף אחד לא נתן התרעה כשהחיים חזרו למקצבם התזזיתי, אחרי שבמשך תקופה ארוכה הם היו לכודים באיזו לולאת זמן משונה, בניגוד מוחלט לפעם הראשונה שבה התבשרנו במהדורת חדשות חגיגית ודרמטית שהחיים מקבלים תפנית וייעצרו לזמן מה, זמן בלתי מוגדר מראש.
היו בינינו שהתקוממו, אחרים קיבלו בהכנעה את הטלת האיסורים והצרת הצעדים, אבל בגדול, החיים עצרו מלכת. רק הזמן, שיש לו כוח חיים משלו, המשיך לנקוף בעקשות ובהתמדה.
בפעם האחרונה שהייתי שם, באבן ישראל, מיהרתי מאוד. מיליון דברים זינקו אל תוך חיי, כמו בזמנים לפני שלולאת הזמן נכרכה סביבנו. רק כשהגעתי הביתה משהו התחיל לנקר בי. הבנתי שבתוך שדרות החנויות מישהו חסר. לא סתם מישהו. רוני (אהרון) שדה, המוכר בשם רונ'ס.
בוגר שנקר, אומן ובעל מלאכה בחסד, שזכרתי מילדות כשמנמן תאב חיים ובשנים האחרונות ישב רזה וכפוף מאחורי השולחן בחנות הגלריה שלו. רוני, שהיה האיש מאחורי תצוגות אופנה גדולות אבל בחר בסוף להיצמד לאהבתו הגדולה. רוני, שאדי הקפה שלו התערבלו בניחוחות הפריטים שיצר באומנותיות, כמו פעם: תיקים, חגורות, ארנקים, נדנים.
נכנסתי לתכתובת האחרונה שלנו בוואטסאפ. מוזר לגלות איך הכלי הזה הפך למתעד הרשמי של חיי. הייתה שם תכתובת מצחיקה על כלי העבודה של סבא שלי בבית המלאכה שלו שנשארו מיותמים אחרי שהלך לעולמו, ניסיון להעביר אליו סוגי מרצעים, מחוררים ומעבדי עורות שרק הוא וסבא שלי הבינו למה הם נועדו. איכשהו הדבר לא צלח.
האם ייתכן שחלף כל כך הרבה זמן מאז שדיברנו? מאז שהבטחתי לעצמי שאדבר איתו, שאכנס אליו, כמו המסורת שהתגבשה מעצמה, עם האמריקנו ביד והוא יגיד לי שאין כמו הקפה שהוא מכין אצלו בגלריה למעלה בזמן שהוא ילגום אותו? איך, לכל הרוחות, לא שמתי לב שאנחנו לא מדברים כל כך הרבה זמן, וכמה עוד אנשים אני מחמיצה כך בדרך? השאלות לא הרפו.
רציתי להתקשר אליו אבל משהו עצר בעדי. הרצתי בראש שוב ושוב את שדרת החנויות במדרחוב. כולן שם. אבל הוא, איפה הוא? ירושלים, שלא יספרו לכם אחרת, היא עיר קטנה מאוד. בסופו של דבר כולם מכירים את כולם.
בתוך כמה דקות הבנתי. רוני איננו. חלה ומת. אני לא הייתי שם, כי בפעם האחרונה שעברתי ליד חנותו, כשהיה בחיים, הייתה לי עוד איזו שיחה דחופה וכנראה שהסטתי את המבט ואמרתי לעצמי שמגיע לו יותר מסתם שלום חטוף. כל כך דחופה, שאיני זוכרת על מה ועם מי היא הייתה.
התחלתי לרוץ אחורה בתכתובת שלנו במתעד הרשמי של חיי, שהפך למתעד הרשמי של כישלונותיי. "יש משהו ממזר אצלי בגוף. כל פעם מפתיע מחדש וגורם לי לחולשה", כתב אליי רוני. "ממשיכים בבדיקות. האור אף פעם לא כבוי בקצה המנהרה. אחליף את המנורה לחזקה יותר או לד. שנה אופטימית בפתח. הלא כן?".
אחר כך זהו. היה איש ואיננו. הטור הזה מוקדש לו, לאומן שאהבתי כל כך. שכל שיחה איתו נפתחה בקיטורים, התגלגלה לצחוק גדול והסתיימה בעוד תיק לאוסף ובעוד חוויה. ואת כל אלה אני אורזת עכשיו בחרטה גדולה ובהבטחה לעצמי. אל תדחי פגישות עם אנשים אהובים. אל תגידי "אחר כך" או "בפעם הבאה". אל תסיטי יותר את המבט. שלא יהיה מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף