זכרתי את התמונה ואת השלטים שהשוו את ברית המועצות ושותפותיה לפלישה לצ'כיה לגרמניה הנאצית. זכרתי את צילומי הטנקים הסובייטיים בחוצות פראג, את הפליטים הצ'כים שברחו מאימת הפולשים. אני רואה כעת את הדיווחים מהפלישה הרוסית לאוקראינה מודל 2022 ומצטמרר ממראות הזוועה של ההרס, החורבן, הגוויות ברחובות ומיליוני הפליטים שבורחים מארצם אל הלא נודע.
האמריקאים ומדינות נאט"ו תומכים באוקראינה. הם מטילים סנקציות, מחרימים רכוש של אוליגרכים המקורבים לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, מעבירים אספקה ונשק בגלוי ובחשאי לאוקראינים. האפיפיור יוצא נגד המלחמה, ישראל שולחת משלחת להקמת בית חולים שדה. המלחמה יוצרת בלגן בכלכלה העולמית.
כתבים וצלמים מעבירים מידע וצילומי זוועה, שמזעזעים כל בעל מצפון. אומנים שרים ותורמים לעם האוקראיני. אבל פוטין, מנהיג־העל, המיליארדר מהגדולים בעולם, רוצה להחזיר את אוקראינה לשליטה רוסית. ההשוואה שלו להיטלר ולדיקטטורים אכזרים אחרים צוברת תאוצה, אבל זה לא מזיז לו.
בלילה שבין ה־20 ל־21 באוגוסט 1968 פלשו צבאות חמש מדינות החברות בברית ורשה לצ'כוסלובקיה. היו אלו צבאות ברית המועצות, פולין, בולגריה, הונגריה ומזרח גרמניה. בסך הכל חצו 200 אלף חיילים את הגבול, ביחד עם כוח של 2,000 טנקים. כדי להאיץ את תפיסת השליטה בעיר הבירה פראג הגיעו 100 סוכנים סובייטים בבגדים אזרחיים בטיסה מברית המועצות אל שדה התעופה הבינלאומי של פראג.
סוכנים אלו השתלטו על שדה התעופה ואפשרו את הנחיתה של מספר גדול של מטוסי תובלה מסוג אנטונוב ועליהם כוחות מוטסים, כלי רכב משוריינים וטנקים, אשר השלימו את ההשתלטות על הבירה הצ'כית. בניגוד למנהיג אוקראינה וולודומיר זלנסקי, שליט צ'כוסלובקיה אלכסנדר דובצ'ק קרא לבני עמו לא להתנגד לפלישה. הוא נאסר ונלקח עם כמה מחברי ממשלתו למוסקבה.
על המלחמה הנוראה המתנהלת באוקראינה עדיין לא נכתב שיר. הטילים עדיין משמידים, הטנקים משטיחים, החיילים הכובשים עדיין רוצחים ואונסים ובוזזים. המוזה טרם גרמה למישהו מבין האומנים הישראלים לכתוב ולשיר שיר מחאה. ההפגנות נגד המלחמה קטנות.
לא הרבה אנשים מוכנים לצאת לרחוב להפגין. סיסמאות המשוות את ברית המועצות לגרמניה הנאצית היו בהפגנות של פעם בשחור־לבן, כיום הן בצבע. אז הוערך מספר הפליטים בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה ב־300 אלף. אין נתון מדויק לגבי מספר הפליטים שיצאו מאוקראינה בעקבות הפלישה, אבל מדובר במיליונים.
המסעדה הייתה מלאה. אנשים נמלטו לשירותים, אחרים נשכבו מתחת לשולחנות. אחרי שרוקן שתי מחסניות, המחבל שעמד בחוץ, על המדרכה, השליך שני רימונים לעבר הכניסה למסעדה. הרימונים לא התפוצצו. חסונה החל לדקור, עד שנוטרל חלקית מירי אקדח וצנח כמה מטרים מהכניסה ל"סי פוד מרקט".
רב–סמל סלים ברכאת מהכפר ירכא, סייר של משטרת תל אביב, היה באזור במסגרת מבצע נגד גנבי רכב. ברכאת הגיע למקום האירוע, שלף, ירה ודיווח בקשר שהמחבל נוטרל. השוטר התקרב לחסונה, ששכב על המדרכה, כדי לוודא שהוא נוטרל לגמרי. אז הצליח חסונה בכוחותיו האחרונים לדקור את השוטר בצווארו ולהרוג אותו.
באותה תקופה הייתי מגיע פעם בשבוע בלילה ל"סי פוד מרקט". הייתי שם גם באותו ערב. בזמן שהחל הירי השכבתי את הסובבים אותי על הרצפה. הייתי בטוח משום מה שמדובר בירי של חיסול חשבונות. החלונות התנפצו, הצעקות ההיסטריות וזעקות הפחד לוו בקריאות "שמע ישראל" עלו השמיימה ולא נענו. בפיגוע נהרגו שלושה ונפצעו 35, מתוכם כמה פצועים באורח קשה.
בבוקר הצעתי לבעלי המקום ולמנכ"ל קשת לעשות שידור ישיר מ"סי פוד מרקט" עם מי שנכחו במקום באותו לילה, עם חלק מהפצועים שהיו מאושפזים באיכילוב ועם הזמרים שהופיעו במקום. הצעתי שהם יבואו לשיר בשידור החי וכותרת המשדר תהיה: "לא נכנעים לטרור, ממשיכים לחיות כרגיל".
עם כל הצער והעצב, זה היה אירוע מרגש ששודר בשידור חי. היו מי ששיבחו את הרעיון ואת הביצוע, היו שקטלו וטענו שזה לא ראוי. בהמשך עשיתי עוד שני משדרים מיוחדים. אחד בשדרות אחרי שטיל שנפל על גג בית פצע קשות תינוק. תושבים השתתפו באירוע למרות החשש שיהיה מי שירצה לשגר טילים על שדרות בזמן השידור החי. המשדר האחרון היה במתקן המשטרתי בנעורים, והשתתפו בו שוטרים שהיו מעורבים בקרבות עם מחבלים.
נזכרתי בשלושת השידורים בשל גל הפיגועים האחרון, שבו נהרגו שוטרים ואחרי מותם זכו לתשבחות על פעילותם. בעלי מועדון "אילקה" החליטו לפתוח את המקום ארבעה ימים אחרי הפיגוע הקטלני. הם אמרו שזו תהיה הוכחה שפיגועים לא יעצרו את החיים ושחייבים להמשיך. היו מי שביקרו גם אותם בחריפות.
מניסיוני האישי ב"סי פוד מרקט" אני יכול להעיד שזו הייתה חוויה טראומטית. משתתפים בשידור החי, שחזרו לזירת הפיגוע 24 שעות אחרי שהוא אירע, אמרו לי שזה היה הדבר שהחזיר אותם למציאות ונתן להם להבין שחייבים להתגבר ולהמשיך.
היום, בעידן הפלאפון, שמצלם כל אירוע בתוך שניות ומעלה לרשת, זוועות הפיגועים נראות על המסך בזמן אמת. חוסר האחריות של ערוצי החדשות ושל חלק מהעורכים והכתבים נורא, שלא לדבר על הברדק והבלגן של אנשי כוחות הביטחון, על כל זרועותיהם.
20 שנה חלפו מאז הפיגוע הקטלני ב"סי פוד מרקט", המחבלים ממשיכים לרצוח, הבליינים להירצח והמנהיגים לאורך כל השנים שחלפו מאז ממשיכים להבטיח "אנחנו נכה בטרור, אנחנו נמגר את הטרור, רק אנחנו יכולים להרתיע את הטרור". בלה, בלה, בלה. פקה, פקה. לא ממגרים, לא מכים ולא מרתיעים. נכון להיום, מה שהיה זה מה שיש וכנראה לצערנו גם מה שיהיה.
התרעות פיקוד העורף