לא כלה

סיפור שהיה כך היה: יומיים לפני ערב פסח, כהרגלי בקודש, אני נזכרת בכל בדקה ה־99 ומצפה שהעולם יתגמש לכבודי ויבין ללו"ז האמהי שלי, אבל לא תמיד כך הדבר. הסתפרתי אצל הספר השכונתי, והבטתי על ציפורניי, הלק ראה כבר ימים טובים יותר, איך אלך לסעודות פסח ככה? הרי מה שווים השמלה החדשה, הפן ונעלי העקב אם הדבר הבולט ביותר מסביב לשולחן, הידיים האוכלות, המדפדפות בהגדה, האוחזות בבתי, נראות מוזנחות? מחשבות של אישה? ניחא, מתי זה הפך לפשע?

התחלתי בסבב טלפונים לקוסמטיקאיות. זו שתמיד מקבלת אותי אפילו לא ענתה לטלפון. “נו, בבקשה", סימסתי לה. “אין סיכוי, מרסל, חג פסח שמח וכשר", כתבה. מיד כתבתי לאחת אחרת, מישהי שהייתי אצלה פעם אחת, הייתה די טובה אבל בגלל מחירה הגבוה ופרצופה הזועף, לא התקרבתי שוב. “אני לא מקבלת לקוחות זמניות", סימסה לי חזרה (גם היא סיננה).

החלטתי שאלך ברגל, גם את כל ראשון אם צריך, עד שאמצא קוסמטיקאית שתיעתר לעטר את ציפורניי. רובן היו מפוצצות, ברמה כזו שנשים חיכו בחוץ לתורן, אבל איכשהו, באחת מהסמטאות שליד רחוב רוטשילד, ליד מסעדה מוזנחת שנראה שאפילו בעליה כבר אינם פוקדים אותה, מצאתי מכון קוסמטיקה קטן. אף על פי שהחנות ישנה מאוד, הרהיטים נראו חדשים ובכניסה היה ניחוח צבע טרי.

עשיתי כדבריה, רציתי לחבק אותה באותו הרגע, להצדיע או אפילו לשלם מראש על המחווה הזו, אבל עוד לפני שסיימתי לחשוב, היא החלה לשייף את ציפורניי ולהסיר את שאריות הלק הקודם. הייתה שתיקה בינינו, פעם אהבתי שתיקות, אבל בזמן האחרון, מאז שבבית אלו רק אני ותינוקת שטרם יודעת לדבר, השתיקות מעיבות עליי.

היא שתקה, הביטה בי, כנראה שנזכרה שאנחנו לא מכירות ואין סיכוי שאדע את מה שהיא תכף תספר ואמרה: “לא לא, זו לא החתונה שלי, אני מארגנת חתונה לכלה מעוטת יכולת".

“שאפו", אמרתי לה, “מצווה גדולה". הסלולרי שלה הבהב והבהב. “את רואה?", הראתה לי, "זה ההוא מהאלכוהול, הוא רוצה לדעת איזה סוגים להביא, ובערב אני הולכת איתה ועם הארוס שלה לבחור שיר חופה אצל הדי־ג'יי".

אני אדם כותב, שמעתי וראיתי דברים בחיי, אבל נשבעת שכזה טרם ראיתי. לרגעים חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, שהיא מזהה אותי, יודעת מי אני ומוכרת לי סיפור מופלץ בשקל תשעים. אבל תמונות סבתה שהציגה לי בפלאפון שלה, השיחות הטורדניות מכל מיני ספקים והרצינות שבה דיברה איתם הוכיחו לי שהיא דוברת אמת.

לק הג'ל שהיא מרחה לי היה מהטובים שעשו לי אי־פעם. לקחתי את כרטיס הביקור שלה והבטחתי לה ביקור נוסף בקרוב. “אולי תישארי לקפה?", פגשה בדידותה את בדידותי הרגעית, “אני בדיוק מכינה גם לעצמי".

ישבנו שתינו ולגמנו קפה ברזילאי טעים. אחר כך הדגימה לי איך תיכנס אל החופה ועם איזה שיר. “את רואה? כיסא הגלגלים של סבתא יעמוד בצד והיא תמחא לי כפיים, בדרך אעצור, ארכן אליה ואנשק אותה, היא תתרגש, נכון?".

“בטח, מאוד תתרגש", חיזקתי. רציתי להגיד לה שזכתה במצווה, גם לגרום לסבתה אושר טהור טרם מנוחת עדי העד וגם לערוך חתונה לזוג מעוטי יכולת. רציתי להגיד לה שלא צריך יותר מזה, וגם אם יבוא זה שתאהב בכל לבה, אין צורך בחופה הזו, בפאר, בשירים, בקייטרינג, אפשר פשוט לאהוב, רגיל, בלי טקסיות.

שילמתי לה, חיבקתי אותה למזל טוב ויצאתי מהחנות, תוהה אם קרה הרגע כל המקרה המשונה הזה או לא. מכונית חנתה מול החנות, יצאה ממנה אישה בלונדינית וגבוהה ובידה קולב עם שמלת כלה עליה.